שיחרור מחסימות, שיחרור מהדחקות, שיחרור מעכבות, כל זה הוא מעשה שלילה של התרבות, ואין בו שום הצעה קונסטרוקטיבית.
גורג'ייף מכוון לחשיפת אינסטינקט התודעה (בסופו של דבר רק אינסטינקט) ולהפעלתו, ורייך מכוון לחשיפת אינסטינקטים חסרי תודעה.
בשורה תחתונה הם כולם נביאי האינסטינקט, נביאי העדר ושוללי התבונה.
שניהם אנטי רציונלים, שניהם רומנטיקנים מגוחכים שעטפו את הרגשנות שלהם בפילוסופיה ולכן אי אפשר לנסח מהתיאוריות שלהם משהו פוזיטיבי.
תודעה לא מביאה לשינוי, אלא מכיוון שמטבעה היא אינדיפרנטית ביחס לדברים היא רק צופה בהם ולא משנה אותם.
רק הסקת מסקנות שיטתית מביאה למעשים. רק התבונה, ולא ה''תודעה'', היא שמשנה משהו.
הקוף נשאר קוף גם אם הוא מתבונן בעצמו אוכל בננה ומודע לדחפים שלו ביחס לבננה אשר דוכאו על ידי התרבות.
אולם אם לקוף יש אינטליגנציה שמספיקה לו לבנות ביקתה ולאכסן בה בננות- אז הוא כבר בן אדם.
כל המורים הרוחניים יכולים רק ללמד אותך איך להיות קוף. אבל מי ילמד אותך תבונה?