אותה מגד... הבעיה היא, שלמילים יש השלכות ובמקרה הזה השלכות קשות. תשובתה של הכותבת היא בעיקר כדי לבקש ממגד לשקול מילים, לבסס עובדות לפני הטחתן בציבור. שכן במאמרו נטה להכליל את כל פגועי ההתעללות. והרי לך כותבת פגועת התעללות שאומרת רגע, על מה אתה מדבר! זה פוגע בי לא פחות מה שאתה אומר!

דווח על תגובה זו

IP: 79.176.114.143

את מאד מאד צודקת. אני התגברתי על החוסר אונים ברגע שהתלוננתי במשטרה נגד התוקף שלי כמו שכתבתי בתגובה לראובןט.

לא אכפת לי מה יחליטו במשפט כי אני לקחתי את השליטה לידיים שלי ומה שהם יחליטו זה כבר עניינם. אני יודע שהוא אשם ולא אני.

אם הייתי קונה את הרעיונות של אמתי בחיים לא הייתי יכול להתלונן כי לא הייתי בטוח שאני צודק.

דווח על תגובה זו

IP: 89.0.174.205

כשאתה מפקד סוללת תותחים אינך יודע לאן אתה יורה. אומרים לך לירות, אז אתה יורה, זה התפקיד שלך.

אם תירה, יתכן שתפגע בילדים בעזה.
אם לא תירה, יתכן שאיפשרת ירי טילים שיפגעו בילדים בשדרות.

עזוב את הפוליטיקה, היא לא רלוונטית. מורה רוחני לא אמור לקבע אותך בצדקנות שלך אלא להראות לך איך עליך לפעול בעולם שכולו אי-ודאות אחת גדולה.

דווח על תגובה זו

IP: 217.132.90.3

מכיוון שעוד מעט הנשמות הטובות יאשימו אותי שאני אמיתי (הרשע, כידוע) אני רוצה להבהיר קודם כל שאיני מכיר אותו וכנראה לא נפגשנו או שוחחנו מעולם.

ואלייך מאיה:
סילפת לא מעט מהדברים שאמיתי כתב והוצאת רבים מהקשרם. כשקראתי את המאמר שלך לרגע גם אני כעסתי על אמיתי. הייתי צריך לחזור למאמרים שלו שוב כדי לגלות שזה בכלל לא מה שהוא כתב. שריכזת משפט מפה ומשפט משם כדי ליצור תמונה מגמתית מעליבה ומכוערת של עמדתו של אמיתי.

נראה לי שבסיכום פנית באופן פופוליסטי לכל אחד מהקוראים לשפוט בעצמו. את יודעת יפה מאוד שאלו שנפגעו וחשים קושי רב להתמודד עם האשמה אינם יכולים "לשפוט בעצמם" באופן אובייקטיבי. ההדחקה גורמת להם להצטרף להתלהמות נגד אמיתי ואת מספקת להם תירוץ מושלם לסערת הרגשות המיותרת והמצמיתה.

נותר לי רק לקוות שמגמתיות הזו אינה מייצגת אותך כמטפלת. ששם, במקום שאינו פובלציסטי ומתלהם את מקשיבה למטופלים שלך באמת ולא מציירת להם את תמונת המקרה שלהם כרצונך.

דווח על תגובה זו

IP: 217.132.90.3

מה שנוח לך הוא לאו דווקא מה שנכון, האמת לפעמים כואבת והכמיהה הזאת להשאר במצב הנוח היא פשוט בחירה בלימבו, לא ללכת לכאן ולא ללכת לשם, זה המקום הכי גרוע להיות בו עלי אדמות, מקום בו את מרגישה אבודה וכואבת כך שאם לא תתעלמי מהתגובות שלא נוח לך איתם אז אולי תלמדי משהו ואם הן סתמיות אז לא הפסדת כלום, מקסימום עברת על תגובה לא רלוונטית אבל תני לי לומר לך משהו, אם את לא קוראת אותן או מתעלמת מהן כי את מפחדת להיפגע אז שם בדיוק טמונה הבעייה שלך, התגובות שאת הכי מפחדת מהן הן התגובות שיכולות ללמד אותך הכי הרבה על עצמך. במקום להתייחס על דרך השלילה ולפסול דברים מסויימים על הסף תנסי להסתכל עליהם קודם כאילו הם נכונים לפני שאת מסיקה מסקנות.

אני חושב שבתור מטפלת את חייבת להכיר קודם כל את עצמך ולטפל בבעיות שלך עצמך לפני שאת מנסה לטפל באחרים כי אם בהתפתחות שלך הדחקת משהו ומצאת קיצור דרך במקום לעבור דרך הבעייה עצמה ולנקות אותה אז בדיוק את קיצור הדרך הזה את מעבירה למטופלות שלך, מה שלא פותר שום דבר.

גולן

דווח על תגובה זו

IP: 72.80.222.100

עד עכשיו הייתי אחד ''מהקוראים השותקים'' כמו שכתבת. החלטתי להגיב לפוסט הזה ולעוד כמה, כי נגע לי בלב שהזכרת שיש גם גברים בדלת ממול ומאד אהבתי את הגישה שלך על דיונים: לתת לקוראים נקודות מבט שונות ולאפשר להם לשפוט לבד.

סיבה נוספת היא שלפוסט הזה הגיבו דוקא גברים ופתאום מדברים על מלחמה ודגל שחור וסדין אדום וכאילו שמפריע להם זו הנימה הרגועה והמקבלת שלך. כאילו רוצים להשאר עם המלחמות.

אני רוצה שתדעי שיש גם גברים אחרים.

יש לי ענין מיוחד בכל הנושא כי בדיוק עכשו מתנהל משפט נגד התוקף שלי. היום אני בן 29 והתקיפה היתה מגיל 5 עד גיל 12. אחד הטענות של התוקף היא שלא התנגדתי והוא היה בטוח שגם אני רוצה את זה.

אני יודע שלפני כמה שנים שופט במחוזי כתב בפסק דין של מקרה כמו שלי אבל של אישה, שיכול להיות שהיא לא התלוננה קודם כי יכול להיות שהיא נהנתה ממעשי אביה. זה היה עוד לפני שהתלוננתי במשטרה וכמובן שהיססתי עוד יותר אבל בסוף הגשתי את התלונה ועכשיו המשפט.

רק שתדעי, הדפסתי את המאמר שלך ונתתי לפרקליטה לקרוא.

דווח על תגובה זו

IP: 89.0.174.205

הי שרי

אני רוצה לכתוב לך מכתב תשובה אבל די ברור לי שלא אצליח להעביר את דברי בכתיבה. ואולי הניסיון בכלל מיותר. אבל אני אנסה בכל זאת.
מאיה ריד, ואולי גם את, חושבים שאני נמצא בצד השני של המתרס. אולי אתן אפילו חושבולת שאני נגדכם. אולי אתן חושבות שרק גבר יכול לכתוב דברים איומים כל כך כפי שכתבתי.
אני ממש לא בצד השני של המתרס. אני בדיוק באותו צד שלכן: הצד שעסוק בלעזור לקורבנות גילוי עריות ואונס להשתחרר מהטראומה שלהן ולהמשיך בחייהן.
ואני גם מסכים לחלוטין שהשלב הראשון והחשוב מאוד בעבודה על טראומה הוא לעזור למטופל להפסיק לקחת אחריות על מה שאינו שלו. שורדי טראומה וגילוי עריות נוטים לרוב לקחת אחריות ואשמה על עצמם כדי אולי להציל את אבא שלהם מהתוצאות של מעשיו. הן כאילו אומרות לו ''אני אקח על עצמי את תוצאות מעשייך ובכך אשחרר אותך מהעונש הצפוי לך''. הן עושות זאת מתוך נאמנות ואהבה לאביהן. אבל אי אפשר באמת לעזור לאבא ולהציל אותו מאחריותו על מה שעשה. וכשאני עובד עם שורדת גילוי עריות אני מבקש ממנה להתבונן בעיני דמיונה באביה ולהגיד לו ''אני לא אקח יותר את אשמתך עלי. אני לא אנסה להציל אותך יותר מהאחריות על מה שעשית. אני גם אינני יכולה להציל אותך. אני משאירה לך להתמודד עם תוצאות מעשייך. זה שלך. ואני משחררת את עצמי ממעשייך.''
זה חלק אחד.
במקביל לחלק הזה ישנו עוד חלק חשוב ביותר בעבודה. ויש כאן ניואנס. ואת הניואנס הזה אני ממש מתקשה להעביר. מאשימים אותי כאן בהאשמת הקורבן ובעוד דברים איומים. ורק מעטים מצליחים באמת להבין על מה אני מדבר.
מה שאני ראיתי בעבודה שלי הוא שהנושא של ''אשמת הקורבן'' הוא אולי הנושא המרכזי ביותר בפתרון הטראומה. אנשים מצליחים להשתחרר מהטראומה שלהם כאשר הם מוכנים להתעמת עם חלקם שלהם. וכל מי שאינו מוכן להתעמת עם חלקו שלו, ממשיך לשאת את הטראומה שנים רבות אחר כך. וכל הטיפולים הכי חדשניים ומוצלחים, פשוט אינם מצליחים להועיל. האדם ממשיך לסבול ולסבול.
והוא סובל בגלל דבר אחד פשוט: כי הוא אינו מוכן להתבונן בחלקו שלו במה שקרה.
עכשיו, ברור שחלקו של הקורבן במה שקרה היה פצפון. ברור שמי שבאמת אשם במה שקרה היה התוקפן. ברור גם שילד קטן אינו באמת בוחר להשתתף בגילוי עריות. הרי אין לו כלל אפשרות בחירה. ועם זאת מטופלים, שנים רבות אחר כך, ממשיכים להרגיש אשמים, גם אחרי שעברו טיפול ארוך ומשמעותי. מה זה אומר? מדוע זה כך?

דווח על תגובה זו

IP: 87.68.97.78

בעיני זה אומר שאין זה כלל משנה שחלקו של הקורבן במה שקרה היה פצפון. וגם אין זה משנה מה בדיוק הוא ''הרוויח'' ממה שקרה. לעיתים הוא או היא הרוויחו מקום מיוחד אצל אבא, לעיתים הם הרוויחו שייכות או תשומת לב מיוחדת ולעיתים, כפי שכתבת ואני מסכים איתך, כל מה שהם הרוויחו זה את החיים שלהם. הם פשוט הגנו על עצמם.
אבל עדיין הם בתוכם יודעים שהם באופן מסוים בחרו בחירה מסוימת. גם אם הם בחרו לשרוד ולכן לא סיפרו דבר לאף אחד, הם עדיין עשו בחירה כאן. לי ולך ברור שהם לא יכלו לבחור אחרת. אבל להם זה לא ברור. ולא יעזור לנו ש''נצרח'' עליהם שהם אינם אשמים בקול רם או בשקט, בתוכנו, הם לא מקשיבים לקול ההגיון. הם מרגישים אשמים.
ודווקא הדרך להחזיר להם את הכבוד העצמי שלהם ולכבד אותם זה להסכים איתם שכן הייתה להם בחירה. והעובדה, שחוזרת ונשניית בטיפולים ובסדנאות שאני מעביר, שאנשים שמוכנים לקחת על עצמם את ה''אשמה'' הזו על הבחירות שלהם, משתחררים ממנה.
צריך, כמובן, לעשות זאת מתוך אהבה עצמית וקבלה עצמית. אסור שיהיה כאן גינוי או שיפוט עצמי. אבל רק כאשר מטופל מסכים לומר לאביו, בדמיון ''כן ''אני'' שיתפתי פעולה. ועשיתי זאת כיוון שרציתי את אהבתך'' או ''אני לא סיפרתי זאת לאף אחד כי אני בחרתי לחיות ולא למות מהמכות שלך'' רק כאשר בן אדם מכניס את ה''אני'' שלו לשם, רק אז הוא מרגיש שוב שיש לו יכולת לכוון את חייו ולבחור. הוא מפסיק אז להיות קורבן.
ואינני מסכים איתך או עם מאיה שמטפלים עושים את זה בטיפול. אני מדריך כל כך הרבה מטפלים ורואה שהם ממש נמנעים מלעשות זאת. הם פוחדים כל כך שיאשימו אותם ב''האשמת הקורבן'' שהם נמנעים לגמרי מלסייע לו לראות ולקחת אחריות על חלקו.
ולדעתי מטפלים אינם מסייעים למטופלים לקחת אחריות על חלקם במה שקרה בגלל שהם עצמם עדיין לא לקחו אחריות על חלקים נרחבים בסיפור החיים שלהם.
אולי הפעם הצלחתי להבהיר את הניואנס בצורה מוצלחת יותר? מסופקני.
להתראות
אמתי

דווח על תגובה זו

IP: 87.68.97.78

עדיף כבר למות

דווח על תגובה זו

IP: 77.127.250.106

ריפוי עמוק של הנושא העתיק והמעוות מיסודו בשרשרת הזמנים דורש התיחסות של כל המרכיבים.אך אתה מגנה ומבטל ומתיחס בזלזול לקורבנות,אתה לא מציג שום תמונה שלמה ומתקדמת,מה הטעם האמיתי לנימה הרגזנית והכועסת העולה מדבריך?האם אתה עצמך קרבן?תוקף? שייך לשרשרת זו?

דווח על תגובה זו

IP: 85.64.31.185

YOU ARE PROBABLY AN ATTACKER YOURSELF !!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!

דווח על תגובה זו

IP: 71.193.159.97

דווח על תגובה זו

IP: 84.228.218.17

כמה ילד בן שנתיים או 3 יכול להיות אשם שאבא שלו או אח שלו מאלצים אותו לעשות דברים מיניים, כמה הוא מבין מה נכון, אתה יודע בכלל מהי התפתחות מינית, מתי האדם נחשף למיניות שלו, כמה בורות ורוע אלוהים נתן לאדם אחד.

דווח על תגובה זו

IP: 84.229.224.101

דווח על תגובה זו

IP: 84.228.218.17

ריגשת אותי מאוד במה שכתבת כאן. סוף סוף כנות אמיתית. וגם השאלה וההתלבטות שלך מגיעה מהמקום הנכון.
לצערי הרב את לא היחידה שהתפעלה מדברים שכתבתי בעבר, אבל מאוד הסתייגה מהדברים שכתבתי במאמרים האחרונים. וההסתייגות מתבטאת בהרשמה הנמוכה לסדנא הקרובה...:)
אני אנסה להסביר את עמדתי, אבל ממש אינני מצפה ממך, או מאף אחד, לחשוב שאני צודק. אני כן מצפה מהקוראים לפתוח את הראש ולהקשיב.ובהחלט יש מקום לאי הסכמה. כאשר מישהו רואה משהו שונה ממני, באמת רואה, לא רק שיש לו דעה, אז אני מאוד רוצה להקשיב ולהבין.
ולגבי ההתלבטות שלך: אינני חושב שילדים באמת בוחרים או רוצים לשתף פעולה עם גילוי העריות של הוריהם. ברור לי גם שאת לא בחרת בזה או רצית בזה. למבוגרים ישנה אפשרות של בחירה מודעת. לילדים אין. אבל זה לא אומר שמבוגרים בוחרים. גם הם, רוב הזמן נגררים. הכל קורה. איננו באמת בוחרים כמעט בכלום.
מתי אנחנו כן בוחרים? כאשר אנחנו ממש נוכחים ברגע. אז ישנה אפשרות של הקשבה אמיתית למה שנכון באותו רגע, ורק מתוך הקשבה כזו אפשר לבחור באמת. וזה דבר מאוד נדיר.
כשאותו מורה רוחני שעבד איתך ביקש ממך לראות את החלק שלך, הוא בעצם ביקש ממך להביא את הנוכחות שלך אל האירוע. זה מוזר, אבל זה בהחלט אפשרי. חוקי הזמן לא עובדים בדיוק כפי שאנחנו חושבים. אנחנו יכולים להביא את הנוכחות שלנו למשהו שאירע בעבר. ואז אנחנו נמצאים בקשב לאירוע ומבינים את הבחירות הלא מודעות שלנו. אנחנו מבינים כיצד פעלנו ואיננו יכולים שלא לסלוח לעצמנו, ולעזוב לנפשם את שאר הנוכחים. אנחנו פשוט רואים בשקט בדיוק את כל הדינאמיקות והמוטיבציות של האחר ושלנו, ואנחנו יכולים להניח את התמונה בעבר ולהמשיך הלאה. כשאנחנו מביאים את הנוכחות שלנו לעבר אנחנו מסכימים להתבונן באמת בפנים ולקבל אותה כפי שהיא, בלי לספר עליה סיפורים. בלי להתגונן מפניה.
בעיני הסימפטומים שיש לאנשים שחוו גילוי עריות או התעללות נובעים מההתנגדות שלהם לראות בפשטות את מה שקרה. זוהי למעשה הטראומה: חוסר הסכמה לראות את הדברים כפי שהם. ההתנגדות מול האירוע היא מה שמשמר את הטראומה.
עכשיו, אין זה משנה כלל אם היית ילדה או בוגרת כאשר התעללו בך. ניתן להביא את הנוכחות שלנו ואת הראייה הפשוטה שלנו אל האירוע בעבר, גם אם היינו אז ילדים.
וכן, אז נתבונן במה שקרה ונראה שהיה שם שיתוף פעולה מסוים. לא בגלל שרצינו באונס או בגילוי העריות. חס וחלילה. אינני טוען את זה בכלל.
היה שם שיתוף פעולה כיוון שרצינו להיות אהובים. זה הכל. רצינו להשתייך, רצינו מקום אצל אבא וכדומה. בוודאי שלא רצינו את יחסי המין. ברור שלא. אבל כן רצינו אהבה ושייכות.
עכשיו, ילד שעבר התעללות, ואני מטפל בכאלה כל יום, יודע בתוכו שהוא שיתף פעולה. הוא יודע שהוא רצה להשתייך ולכן הסכים.
אנחנו רוצים לחסוך לו את האשמה ואומרים לו שהוא אינו אשם. אבל בתוכו הוא יודע שמשהו שם כן הסכים. הוא יודע את זה.
ועד שהוא לא יוכל להתבונן בזה בשקט, מתוך קבלה עצמית, ללא שיפוט, הוא לא ישתחרר מהאירוע.
הרי אין שום פסול ואין שום גיוני כאן. הילד אינו אשם במה שקרה לו. הילד לא היה יכול לבחור אחרת. זה ברור. אבל הוא כן שיתף פעולה, שלא בבחירה מודעת, אם מה שקרה, כיוון שכך קיבל את האהבה והשייכות שהם הצורך הטבעי והראשוני של כל אחד מאיתנו.
אם ניתן להתבונן בצורך הזה בפשטות, ללא גינוי, עם קבלה ואהבה עצמית, אז מתרחש השחרור. ורק אז.
אז אפשר באמת להנחי את הנושא ולהמשיך הלאה בחיים.
תודה לך
ולהתראות
אמתי

דווח על תגובה זו

IP: 87.68.107.89

כי לא רוצה להכנס לויכוח ואת העיקר כבר כתבתי.
בכלל זה את האמת הידועה וה-בהחלט כן פוליטיקלי קורקט לכל מי שמעורה בנושא: ילד הוא יצור מיני שמסוגל לחוות הנאה מינית וייתכן שירצה מגע ארוטי כלשהו עם ההורה.

נכון שלא פשוט לקורבן/שורד לעמוד מול האמת הזו, שמעלה הרבה תחושות קשות ולא רק אשמה. גם בושה, גם סלידה עצמית ועוד, אבל זה חלק מהטיפול. חלק מובן מאליו ובלתי נפרד מהעבודה הטיפולית עם שורדי גילוי עריות. אין כאן שום המצאת גלגל או תעוזה יוצאת דופן.

פסיכותרפיה לא מנסה למחוק את האמת הזו. היא משתדלת לנתק את החיבור שהילד עושה בין העובדה שהוא נהנה מהקרבה ושגופו מגיב לגרוי, לבין האשמה והאחריות שהוא לוקח על עצמו כתוצאה מכך.

בכל מקרה, לא ''רק האמת הקטנה הזו מסוגלת להביא את המטופלת למקום שהוא אחר באופן מהותי''. יש לא מעט מהמורות נוספות בדרך להחלמה, אבל בשורה התחתונה חשוב לי להגיד (גם מנסיוני האישי, אבל לא רק) שניתן לעבור אותן בעזרת שותף או שותפה למסע - מטפל אנושי, מקצועי ומהימן (או מטפלת, כמובן).

דווח על תגובה זו

IP: 89.0.174.205

אבל לא קונה. ממש לא.

אמנם לא עברתי ג''ע, אבל עברתי ניצול מיני מתמשך בילדותי.

אני זוכרת לא פעם את המטפלים שלי שואלים אם נהנתי... ולכולם אני עונה את אותה התשובה - ''אני לא זוכרת''.
וזה לא שאני מתביישת בזה או משהו, אני באמת לא זוכרת.

יכול להיות שכן ''נהנתי'' מתשומת הלב (ומהמגע המיני), אבל להזכירך אמיתי, תשומת הלב הזו היא שלילית. היא לא תשומת לב נורמלית או מקובלת.
אני מניחה שאותו אדם (שכן) שניצל אותי מינית, קלט עלי שאני קורבנית מלכתחילה. באתי מבית לא יציב והוא פשוט ניצל את העובדה הזו.
זה לא היה כלכך קשה לשים לב לזה...

בו ניקח לדוג' את הסיפור של ג'וזף פריצל, אתה באמת חושב שאם בתו תבוא ותאמר ''הוא היה נחמד אלי לפעמים, הוא היה מלטף אותי ודואג לי וכן, לעיתים אפילו נהנתי מהמגע המיני איתו'', נראה לך שהיא תוכל לצאת מזה?? באמת נראה לך שפתאום כל הנזקים הנפשיים יתפוגגו?

אמיתי, יש נשים שהודו בפא מלא ''שהיחס המועדף'' שקיבלו ע''י אביהם, אחיהם או כל בן/בת משפחה אחרים- היה נעים.


האם זה אומר שאחרי ווידוי כזה הטיפול הפסיכותרפויטי ישתדרג אלף מונים והמטופל יוכל להשתחרר מכבליו?


חוששני שלא.

דווח על תגובה זו

IP: 89.139.12.117

אתה כותב בסוף:"אז התוספת שלי, ולא רק שלי, היא זאת: כדי שמטופלים שעברו גילוי עריות יוכלו להרגיש שלמות עם עצמם, שחרור אמיתי ומלא והגשמה עצמית מלאה, הם חייבים לעשות עוד צעד אחד. והצעד הזה הוא להכיר באמת הפשוטה והכלל לא מאשימה: הייתי שם, משהו בתוכי נהנה, באופן מסוים שיתפתי פעולה."

זה כמו לומר על ניצול מחנות ריכוז שהוא נהנה להישמע לפקודות הנאצים במחנה הריכוז.

על יצר ההישרדות שמעת?

הרי אי אפשר להתעלם מהעובדה שניצול מחנות ריכוז שיתף פעולה בהישמעו לפקודות הנאצים. האם גם לניצול/ה תמליץ להכיר ב"הנאתו" על מנת לחוות שיחרור אמיתי ומלא ושלמות עצמית????

יותר מכך - אולי תחשוב להוריד לחלוטין כל רגש חיובי - הנאה במקרה זה - באירוע שבו אדם חסר שליטה לחלוטין, כדוגמת הילד/ה הקורבן בגילוי עריות ויהיו לך תשובות עם יותר דמעות ופחות אדמה עקרה ולא פוריה.

דווח על תגובה זו

IP: 212.179.19.131

כולם יודעים כי חיילים שחוזרים מקרב חשים אשמים על שהם חזרו בשלום בעוד חבריהם נהרגו. מדוע? בשל תחושת ההקלה של החייל על שהוא עצמו לא נהרג. שמחה טבעית זו נתפסת בטעות כשמחה על הרג החברים ולכן תחושת האשמה המייסרת.

נושא זה ידוע למדי ומוכר. מה שלא מוכר מספיק זה שקורבנות פגיעה מינית חשים סוג של הנאה בצד האירוע המזעזע. ה''מוח העתיק'' של האדם אינו מתעניין בנסיבות הפעילות המינית, הוא נהנה מן הפעילות עצמה ברמה הפיסית ביותר. לעיתים הוא אף יכול לכוון את האדם לסיטואציה כזו והסיח את הדעת מסימני האזהרה כדי להגיע למטרתו האבולוציונית. במקרים כאלו תחושת האשמה והבושה גדולים ביותר, אלו המקרים הקשים ביותר לפתרון.

אבל את כל אלו קשה לצפות שאנשים יבינו, במיוחד אלו שפצעיהם נפתחים בכל נגיעה בנושא. ועדיין חשוב מאוד שהדברים נאמרים ויתכן שיום אחד תובנות אלו יחלחלו אל המודעות ויסייעו בריפוי עמוק ואמיתי.

תודה רבה.

דווח על תגובה זו

IP: 89.0.182.123

RE MEMBER THE SELF

ANOTHER WAY TO EXPLAIN THE ARTICLE OF AMITE MEGED

THE INDIVIDUAL HAS MANY SIDES IN HIM-HER
AND HEALING COMES ONLY WHEN WE ARE AWARE OF ALL SIDES IN US
THE SIDES OF THE SUFFERING AND THE SIDES OF PARTICIPATION IN UNPLEASENT EVENTS

THE LANGUAGE OF BLAMING OR JUDGING IS NOT ALWAYS HELPFUL

IN MY THERAPY I HELP INDIVIDUALS TO BE AWARE OF ALL SIDES IN HIM-HER
TO RE-MEMBER THE SELF

YOCHE ARTZI

הרעיון הוא שלכולנו יש הרבה צדדים וכאשר אנחנו מודעים ומכילים את כל הצדדים שבנו רק אז יש רפואה שיקום והשלמה

יוכי ארצי מטפלת משפחתית בגורגיה ארהב

דווח על תגובה זו

IP: 64.39.138.154

I was sexually abused by my grandfather when I was 11 .. for years i didn`t dare tell anyone .. many years later it came out in therapy , and the only thing that helped me to release this , was when my wonderful therapist , a very thoughtful and sweet man - cursed and condemed my grandfather and called him a pervert ! on ly then was I released from the night mare that was haunting me for years !!!!

דווח על תגובה זו

IP: 71.193.159.97

כמה ילדותי ושטחי צריך להיות אדם כדי לראות את המציאות כמוך אני לא רוצה בכלל להעריך..
הנאה מינית? לילדה קטנה? תינוקת?
נסה לתקוע בקבוק יין עמוק לתוך פי הטבעת שלך ואולי תדע את ההרגשה.
לסובב את האבא על האצבע הקטנה? לא נראה לך שאתה טיפה מתבלבל?
לא מדובר כאן ביחסים בין שני בני זוג בוגרים! זה שהוא קנה לה בובה באמת שווה את הפלישה הגופנית?
זה נראה לך שה-י-א סובבה א-ו-ת-ו על האצבע הקטנה??

אני מתחלחלת למקרא התגובות שלך ומקווה שלא ייצא לך לטפל בעוד ילד מסכן לעולם. יום טוב שיהיה לך, והמלצתי החמה אליך- לך לקבל עזרה מגורם מקצועי מהימן יותר.

דווח על תגובה זו

IP: 217.132.18.186

אתם כבר קוטלים אותו מראש בלי בכלל לנסות לרדת לעומק דבריו כך שבעצם מה שאתם רוצים ממנו זה שירכין את ראשו ויושיט לכם אותו לעריפה.

מתגובתך עולה שאתה בעצם נבהלת מהכתבה של אמתי ועל כן התגובות המגננתיות כאן בטוקבק שיורדות לפסים אישיים ורק תוקפות בלי לתת הסבר אמיתי וכנה למה אתם חושבים איך שאתם חושבים.

דווח על תגובה זו

IP: 66.150.84.1

על מנת שהוא "יברך על המתנה שהביא לו גורלו" כפי שהוא דוגל בחריצות.
שנאמר: נאה דורש, נאה מקיים".

אגב - את הדרמות שהוא ימציא לא לענות, הוא וכולנו מכירים מתוך המאמרים שלו עצמו.

דווח על תגובה זו

IP: 212.179.19.131

יש טיפול ואם ילד פגוע התעללות מינית מגיע למטפלת טובה, הוא יכול להרפא ועוד איך.
קראתי את הספר ''עכשיו אני'' של הכותבת והיא בדיוק מתארת את הדרך שלה בטיפול עד להחלמה. הבנתי שהיום הכל מאחוריה והיא מאושרת בחייה.
גם אני בדרך לשם.
פעם באמת חשבתי שרק סוף החיים יביא לי שקט ומנוחה, אבל מזמן אני כבר לא חושבת ככה ואני רואה כבר גם את הצדדים היפים של החיים ואת האנשים הטובים שיש בהם.
אחת שבדרך לריפוי.

דווח על תגובה זו

IP: 89.0.174.205

זו המערכת המשפטית, החברתית.

דווקא הפסיכותרפיה היא זו שנותנת לנפגעת מקום לדבר סוף סוף על מה שנעשה לה, ולקבל את כל החיזוקים לכך שהאשמה לא שלה, שאין בה שום דבר דפוק.

יש גם נפגעות שאינן עוברות טיפול ומסתדרות בחייהן. ההשוואה לניצולי שואה לא רלוונטית מבחינתי, מכיוון שאי אפשר בכלל להשוות את הידע והיכולות של המטפלים שהיו אחרי השואה, לבין אלה שיש היום. שלא לדבר על הלגיטימציה שיש לגבי טיפול נפשי אז ועכשיו.

אני לא יודעת באיזו גישה פסימית לעתיד אתה נתקלת, אבל אני יכולה להגיד לך שמנסיון אישי, שלי ושל חברותיי, המטפלות שלנו דווקא מכוונות אותנו להתמודד עם מה שקרה, לעבד ולקחת את האחריות על חיינו. רוב המטפלים שאני שומעת עליהם בהקשר של טיפול בנפגעות ממש לא מסווגים אותן כנכות נפשית, אלא להפך.

תראה, ברור שאפשר בלי טיפול. השאלה היא למה לא לקחת משהו שיעשה לך טוב, ושישפר את איכות חייך, אם יש את האופציה.
לא כל הטיפולים יקרים נורא. יש הרבה מאוד דרכים להיות בטיפול בלי לשלם מאות שקלים בחודש. אשמח לפרט עבורך אם תרצה.

כנפגעת, בוודאי שיכולתי להמשיך ולחיות את חיי גם בלי טיפול. אבל אז סביר להניח שלעולם לא הייתי כיולה להיות בזוגיות, ושהרבה תחומים בחיי היו נשארים בעייתים. אם יש לי הזדמנות לשפר את איכות חיי ולהתמודד עם מה שקרה על מנת להשלים עם זה, להתחזק ולהמשיך הלאה, למה שאני לא אעשה את זה בשביל עצמי?

דווח על תגובה זו

IP: 147.236.238.70

מחזק את ידייך

דווח על תגובה זו

IP: 89.1.55.213

ב-1. התכוונתי: אין 'סתירה' הכרחית בין לא להתווכח עם המציאות ובין החתירה לשנותה.

דווח על תגובה זו

IP: 82.166.58.4

{מטופל לא צריך לחיות בהרגשה שהוא עבר ''זוועות''}??? ואם זו האמת? להכחיש אותה? לטשטש אותה? זה מה שיעזור?

{וזו איננה אשמת איש, אלא דרכו של עולם}???
אדם שאונס את ביתו איננו אחראי למעשיו, איננו אשם? כל התנהגות, מפלצתית ככל שתהיה, היא בסה''כ אנושית וראוייה לסליחה על ידי הקורבן?

איזה עיוות. מי כתב את הרעיונות האלה? או שאתה בעצמך אנס ומתעלל, או שאת/ה קורבן להתעללות שממשיכ/ה להגן על תוקפיו. עצוב מאוד, לא פחות מהכתבות של מגד

דווח על תגובה זו

IP: 89.1.55.213

איני איש טיפול.
הלוגיקה שאתה מציג היא היא חולנית בפני עצמה בעיניי.
להגדרתהמונח זוועה יש חשיבות חברתית, הגדרת הפחת אינה רלוונטית. בחברה יש חשיבות לסימון הנורמטיבי והסטייה.
ועכשיו למהות העניין מבחינת הקורבן- בעיניי יש חשיבות להגדרת הזוועה. במובן זה מי שנוהג בצורה זו לא מתנהג כבן אדם. האפשרות האחרת שאתה מציע היא הרסנית - הקורבן יבין שמכיוון שזו התנהגות אנושית הרי כל בני האנוש שהוא בא איתם במגע עשויים לשחזר התנהגות זו. בדיוק ממקום זה הוא יתקה להשתקם.
דווקא ההגדרה של מבצע גילוי העריות לא כאדם אלא כחלאה, שזו בסה''כ הגדרה מיטיבה עם העוסקים במלאכת גילוי העריות והוצאת ממשפחת בני האדם, נותנת אפשרות לשקם את היחסים של הקורבן עם עצמו ועם בני האדם האמיתיים בסביבה.
וחוץ מזה לא לכל אחד צריך לסלוח ולמחול, יש אנשים שאינם ראויים למחילה.

דווח על תגובה זו

IP: 82.166.129.126

גילוי עריות זה אכן דבר זוועתי שילד/ה או מתבגר/ת יכולים לעבור!!!

אני מכירה כמה נשים שהתאבדו בעקבות גילוי עריות שעברו, אני מכירה כמה נשים שהגיעו לאשפוזים פסיכיאטרים בעקבות גילוי עריות והתעללויות שעברו, אז אם זה לא נורא, אז מה כן??

מה שהיה בשואה, היה זוועה או לא?

מהי ההגדרה לזוועה? יש לך הסבר?


סליחה, אבל קשה לי להבין תגובות כמו שלך...

דווח על תגובה זו

IP: 89.139.12.117

והפילטרים שאתה מנסה כביכול לנטרל בהם את עוצמת הדרמה והאימה, מעוותים את האמת.
גילוי עריות היא מחלה של חוסר מודעות, גוף של כאב המקיים וניזון דרך חוסר המודעות של המעורבים בכך.
הקורבן חייב להכיר בכך שחווה זוועה, כל התבוננות אחרת היא דחיקה של האמת. השחרור מהזוועה והטראומה ההשלמה והסליחה היא תהליך מורכב ולא שטחי, זהו תהליך של הכרה התעוררות והשתחררות.  

דווח על תגובה זו

IP: 67.101.25.77

בתור מה אתה מדבר? לפעמים עדיף לשתוק.ומה העניין של הערה 5? אם משתיקים נושא בוודאי שהוא מגיע לתפוצה רחבה יותר ומנגד אם הוא מובא למודעות וענישה תוך הגדרתו ''זוועה'' יש סיכוי להלחם בו.זוועות לצערי לעולם לא יעלמו מהחברה אבל ברגע שתשרור מציאות בה לא נתייחס לדברים הללו כאל זוועות, נהיה לא פחות ולא יותר- סדום ועמורה

דווח על תגובה זו

IP: 89.139.216.219

חיות לא מדברים, אי אפשר לדבר עם חיות. כלב שיש לו כלבת אתה הורג, לא מנסה לרפא אותו כי אי אפשר לרפא אותו. גילוי עריות זה יותר גרוע מכלבת. זה סופני. זה טרור. זה זוועה.

דווח על תגובה זו

IP: 80.179.119.22

דווח על תגובה זו

IP: 66.150.84.1

no !!!!! they are noy human !! and their acts are not human !!!!!!!!!!!!!!

דווח על תגובה זו

IP: 71.193.159.97