ולסמכות הדתית אין כל השפעה עליי.

אבל לדעתי, התפיסה הזאת בהחלט לא נופלת בקטגורייה של מפלט פילוסופי.

דוגמת המלך החכם/לא חכם בעייתית, מכיוון שגם אני וגם המלך פועלים בתוך העולם, מתוך העולם ואל תוך העולם. אנחנו משתמשים באותם כלים ועל פי אותם כללים.

אבל אם נמשיך להשתמש בדוגמא הזאת, אז אני בהחלט יכול לדעת יותר טוב מהמלך מה יותר טוב לי, אבל בגלל שלו יש תפיסה יותר רחבה של הממלכה, הוא יודע יותר טוב מה יותר טוב בשביל הממלכה.

אם אני אדם עשיר והמלך מחליט שמעכשיו מוטל מס כבד על העשירים, זה בהחלט לא מיטיב עמי, ומה שטוב לי לא בהכרח טוב לממלכה.

מבחינת המאמין, האל יודע יותר טוב ממנו מה טוב בשבילו ובשביל אלוהים, מאוד יכול להיות שבטווח המיידי הציווי ייראה כרע למאמין, אבל בטווח הארוך כטוב.

אגב, יש גם גישה שאומרת שהציווי בכלל לא חייב גם להועיל לטווח הארוך וכל מטרתו היא רק עבודת האל, אפשר לשאוב את זה מספר קוהלת.

דוגמת המלך והגאונות אצל קירקגור, שוב, בעייתית, אבל דווקא דוגמאת הציור קולעת. כמה שזה קשה לתפיסה לי ולך, התפיסה הזאת טוענת שהאינטלקט האנושי בכלל לא נלקח בחשבון במצוות האל,
כמו שיכולות ציור כאלו ואחרות לא נלקחות בחשבון במצוות המלך.

אם אני כן מטיל ספק בסמכותו של המלך בגלל יכולת הציור שלו, אז כן, הסמכות שלו מתערערת, אבל רק בגלל טעות בתפיסה שלי.

בתפיסה הזאת, לא ההפרדה בין הציווי לחוכמה היא שהורגת את הציווי, אלא הייחוס של חכמה לציווי מלכתחילה. ייחוס שבסופו של דבר יכריח שיפוט של החכמה הזאת מול חכמה אנושית.

המאמינים רואים בציווים האלוהיים כנשגבים מבינתם, ולא רק מבינתם, אלא מבינתם של כל בני האדם, לעיתים אפילו משל שליחי האל.

הנשגבות הזאת לא מכריחה בתוכה את עליונות דבריו של השליח כאסתטיים או חכמים יותר על פי שיפוט אנושי, היא פשוט מחייבת את היותם ביטוי לרצונו של האל.

אגב, כדוגמא לכן איך אפשר לראות דווקא חוכמה פילוסופית בתפיסה כזאת: אם נניח ואכן יש צורך בוויתור, כניעה ואפילו חיסולו של האגו למען הארה, קדושה, קונברסייה, או איזה שם שלא יקראו לזה, כמו שמספר לא מבוטל של זרמים רוחניים גורסים, אז תפיסה כמו זו בהחלט יכולה לקדם משמעותית את המאמין אל עבר הקדושה.

שוב, אני לא חלק מהתפיסה הזאת, מבחינתי היא אבסורדית, אבל אני בהחלט יכול להבין איך רגש דתי חזק יכול להוביל אלייה.

אני לא בטוח שסמכות אינה מנכיחה את עצמה ללא חכמה או כושר הרתעה. האינטואיציה שלי אומרת לי שבדיוק כמוך אני חושב שכן, אבל מקרים כמו רמאנה מהארישי, אדם אשר נאספו סביבו מאמינים רבים עוד מלפניי שהתחיל לדבר, גורמים לי לא להיות נחרץ בדיעה הזאת.

כתבתי כבר תגובה מפורטת שנעלמה לה אל ארכיוני מעריב, אז אני אנסה לתמצת.

שוב, למרות שאני לא מחזיק בתפיסה הזאת, אני בהחלט לא חושב שהיא תוצר של מפלט פילוסופי.

הבסיס לתפיסה הזאת אומר שיש אלוהים נפרד ושעשיית המצוות היא תכליתו הקיומית של האדם.

למה או איך עשיית המצוות היא תכליתו הקיומית של האדם? אי אפשר לדעת.

כמו שסמכות המלך לא נשפטת לפי יכולות הציור שלו, ככה סמכות השליח, או הציווי האלוהי, לא נשפטת לפי היכולות האינטלקטואליות של השליח או העומק והתועלת האישית שבציווי.

אלה פשוט תחומים נפרדים לחלוטין, לאינטלקט, לפעמים אפילו של השליח עצמו, אין שום יכולת להבין ולשפוט את מה שעומד מאחוריי הציווי האלוהי, לא משנה כמה רחוק אותו אינטלקט הגיע או כמה עמוק הוא צלל.

יש גישות שרואות בקשירת עשיית המצוות לשכר ועונש כטעות תפיסתית (מה שנקרא עשיית מצווה לשמה) ויש כאלה שרואות אותן בתור כלי להגעה לקדושה. בשניי המקרים לאינטלקט אין יכולת לשפוט את זה.

לי באמת קשה לקבל את זה, אבל אני כן יכול להבין איך חוויה דתית חזקה יכולה להוביל לתפיסה כזאת.

בעניין הסמכות, אינטואיטיבית אני נוטה להסכים איתך, אבל יש גם מקרים אחרים, כמו רמאנה מהארישי שסיגל סמכות עוד מלפניי שבכלל פתח את הפה והוציא מילה אחת, ככה שאני לא נחרץ בעניין הזה.