היהדות והפילוסופיה העתיקות - הן לא מה שבדיוק מובן לציבור המערבי והפרימיטיבי מבחינה רוחנית היום. אלו שיטות להגעה להארה רוחנית. הפילוסופיה מחדדת נקיון האדם מבחינת המידות וההתנהגות עד שיזכך עצמו ויזכה להארה רוחנית שממנה נובעת החכמה. ואילו היהדות משתמשת במצוות להגיע לעניין זה ולא קודם אבין כיצד המצווה תתן לי הארה רוחנית ולאחר מכן אקיים. אלא קודם אקיים כי זה רצון ה' ובהתבטלות לרצון ה' אזכה להארה .... ההבדלים לא בדיוק מובנים לנו היום אבל אלו דרכים הפוכות מבחינה רוחנית. לאחר הנפילה הרוחנית ושהיהדות כמעת התרוקנה מעיקר תוכנה שהוא ההארה הרוחנית, קשה להבין ההבדלים. אבל בבסיס אלו גישות רוחניות שונות לגמרי. --- ולפרימיטיבים של ימינו, אלו שבכלל מוציאים ההארה הרוחנית מהעסק, אז ממש הדיון הוא סתמי ולא קשור למציאות כפי שהייתה. מי שלא מחפש קשר עם האלוקות מבחינת הארה רוחנית, לא יבין המחלוקות בין חז''ל לפילוסופים. ובכלל לא מבין לא את אלו ולא את האחרים

מי שרוצה דיון טוב יותר שייגש לקישור
http://www.ashlagbaroch.org/bhMore/PriHacham1.pdf
ויקרא המאמר ''חכמת הקבלה והפילוסופיה'' -- שם יש הסבר טוב יותר

חן חן למתבונן

כתבה מאלפת!!!
כל מי שיכול ויודע שיתחיל לעסוק בחיבורהתורה והמדע! (כמובן בהדרכתו של רבנו ניר מנוסי!)

אתה משתמש במילים ריקות מתוכן, תסביר מה זה אלוהים שאתה מרבה להשתמש ולא מסביק שלא לומר מוכיח דבר. מה זאת אומרת מקורו האלוהי של דבר מה. אתה פשוט משתטה והפראיירים עוד משלמים לך.

יא וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה, אֶל-הָאֱלֹהִים, מִי אָנֹכִי, כִּי אֵלֵךְ אֶל-פַּרְעֹה; וְכִי אוֹצִיא אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, מִמִּצְרָיִם.  יב וַיֹּאמֶר, כִּי-אֶהְיֶה עִמָּךְ, וְזֶה-לְּךָ הָאוֹת, כִּי אָנֹכִי שְׁלַחְתִּיךָ:  בְּהוֹצִיאֲךָ אֶת-הָעָם, מִמִּצְרַיִם, תַּעַבְדוּן אֶת-הָאֱלֹהִים, עַל הָהָר הַזֶּה.  יג וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל-הָאֱלֹהִים, הִנֵּה אָנֹכִי בָא אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְאָמַרְתִּי לָהֶם, אֱלֹהֵי אֲבוֹתֵיכֶם שְׁלָחַנִי אֲלֵיכֶם; וְאָמְרוּ-לִי מַה-שְּׁמוֹ, מָה אֹמַר אֲלֵהֶם.  יד וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים אֶל-מֹשֶׁה, אֶהְיֶה אֲשֶׁר אֶהְיֶה; וַיֹּאמֶר, כֹּה תֹאמַר לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל, אֶהְיֶה, שְׁלָחַנִי אֲלֵיכֶם. 


אלהים אינו מעונין להסתיר את עצמו, להיפך הוא אינו רוצה לקבע את עצמו כצורה וודאית.
הצורה היא רק ביטוי של קיים ולא הדבר עצמו, כל הקיים משתנה.

הבורא אינו מעונין לקבע את תודעת נבראיו,

מדוע כל היה חשוב להחדיר את האמונה בכוח בורא שלם אחדותי ובו זמנית נעלם ולא נודע? מדוע היה כל כך עקרוני באמונה היהודית להחדיר את תובנת האי צורה?
מכיון שאי הגדרת הצורה מרחיבה את כלי התפיסה, כלי החוויה, כלי ההתהוות וכוח ההשתנות
זוהי התנועה וזהו המרחב.

הצורה היא יחסית והיא כלולה במרחב שלה,
בני האדם הם צורות מוגדרות במרחב של זמן. וצורה מזהה צורה. הצורה חושבת את המציאות כהוויה של צורה קבועה. הצורה והגדרת הגבולות הן כלים המתעבים כחומר מהמופשט כדי לכלול בה אחדות, התהליך של התעבות לחומר וצורה מתרחש בכל רגע נתון. למעשה כל חומר ביקום כל חלקיק אטומי מקבל מסה ההופכת אותו לצורה ומונעת ממנו להמשיך ולהתפשט כאנרגיה. (את החלקיק הזה, הנקרא היגיס, מחפשים היום במאיצי החלקיקים)
המדע, בעיקר הפיזיקה המודרנית, מאפשרים לנו לראות את הצורה לא רק כיחידה אוטונומית ונפרדת אלא כצורה דינאמית המשתנה ללא הרף, צורה שאינה נפרדת מסביבתה ונמצאת בשלבים
בתהליכים של השתנות. גם אנחנו כבני אדם נמצאים בתהליכים של שלבי שינויי צורה, גם אנחנו לא נפרדים מהסביבה
אנחנו למעשה מחוברים לאדמה ונושמים את האטמוספירה של כדור הארץ. כשכדור הארץ בעדינותו המופלאה של האויר השקוף הזורם לריאותנו, למעשה חלק בלתי נפרד מהגוף שלנו.

הצווי לשחרור התודעה ממחשבת הצורה מעניק להיהדות את גמישותה נצחיותה ועומקה ברבדים שגם בהווה הנוכחי ההבנה אנושית לא נוגעת בקצה קצהו של ההויה. זו הרחבה של הראיה ממש.
בעתיד הקרוב ובשילוב שכלולם של הכלים (המדע בעיקר) תתרחב ההבנה ונשמע את המשמעויות
של החכמה העתיקה, נראה באור חדש את אותה החכמה שאיננה אינטואיטיבית, היא למעשה גילוי האלהי
המלווה אותנו לאורך כל ההסטוריה האנושית עד עצם היום הזה.

בספר הזהר נאמר (רבי שמעון לרבי יהודה)
מקים מעפר דל, אין לה מעצמה ולא כלום ומאותו העפר, כל הפירות וכל הטוב שבעולם יוצאים ממנו, ובו נעשו כל המעשים שבעולם, כמו שכתוב, הכל מן העפר והכל שב אל העפר ואפילו גלגל החמה.

האם אותו העפר הוא למעשה תיאורו של יסוד החומר על חלקיקיו? יסוד הסוד הנעלם שממנו נוצרות כל צורות?

שהאידיאלים שלה היו:

המתת תינוקות כאמצעי לשליטה ושחרור מהחלשים והמוגבלים שבחברה, האדרת ''אזרחים'' שהיוו קבוצה מצומצמת של גברים בעלי קרקעות ומקורבים לשלטון היתר: נשים, בעלי מלאכה ועבדים לא נחשבו לאזרחים בדמוקרטיה היוונית והודרו מכל כלי לקידום אישי, כחינוך (קרוא וכתוב).

השכלה היתה בגדר מותרות ונמנעה מהרוב כדי להותירם בורים וע''י כך בשליטה של מיעוט מצומצם.

ובאשר למין הרי שפדופיליה ומעשי סדום היוו את המודל הראוי של האהבה.

אז מה יש לנו כאן: כבוד לחיים (בעיקר של החלשים והנדכאים), צדק ושויון (נשים עבדים וכו'), חינוך לכל, והאדרת האהבה הראויה...
והערצה של גיבורים הנלחמים עד מוות בקולוסיאום.

היונים רצו לכפות על היהודים להפסיק לשמור שבת,ראש חודש וברית מילה, ולא הצליחו, הענין מרומז בשבת זו שהיא תמיד יוצאת בחנוכה עם ראש חודש ושמונה ימי נרות כנגד ברית המילה שמונה יום,
שאל טונוסטרופוס ,פילוסוף יווני את רבי עקיבא , אמוד לי, מעשיו של מי יותר מתוקנים ? של האלוקים או של האדם? , ענה רבי עקיבא : של האדם, שנאמר ''אשר ברא אלוקים לעשות'' (בראשית)
והאדם ע''י קיום הברית משלים את פועלו של הא-לוקים, כמו טחינת החיטה ואפיתה ללחם.
הוא לא נפל בפח שטמן הפילוסוף שחשב שהרבי יגיד ? אלוקים.

של חוסר משמעות. הוא מבטא את התובנה שככל שאנחנו יודעים יותר על היקום, כך הסיפורים על אל בורא שברא את העולם מתוך תכלית, מאבדים מטעמם. משמעות ותכלית הן תחושות סובייקטיביות אנושיות שהשלכנו בטעות על העולם, ואנחנו צריכים לחפש אותן בחיים שלנו עצמם ולא במיתולוגיה כזו או אחרת.

קודם כל יפה ההתיחסות המכבדת לפילוסופיה היוונית, כיוון שבהרבה הגות דתית יש או ביטול גמור שלה או ניסיון מגוחך לנכס אותה (כמו להגיד שאריסטו למד אצל ירמיהו הנביא וכאלה דברים).

מעבר לזה, אני חושב שיש כאן טיפול חשוב במגבלות הרציולניזם. אבל ההשוואה של חכמת יוון=רציונלליזם הוא עצמו סוג של ניסיון פשטני מעט להקטין את התרבות ההלנית. הרי אפלטון עצמו מזכיר מיסטיקה החורגת ממגבלות הרציונליזם (ראה למדל האגרת השביעית המפורסמת) וככלל אי אפשר לנטרל את הפן האישי מהפולחנים ''הפגאנים''. כך שיש מקום לדייקנות יתרה ולא להנגדה הפשוטה והנוחה המובאת כאן כדי להדגיש את הפרדוקס בתפיסה היהודית.

ייתכן שהרעיונות שבמאמר הם סוג של השלכה-לאחור של הויכוח של המוקבלים עם הרמב''ם (שאכן היה רציולניסט אריסטוטלי). כך או כך, היה מעניין לשמוע מה דעת הכותב על הניאופלטוניזם והשפעתו על המחשבה הדתית היהודית.

בכל אופן יישר כוח על סדרה מצויינת.