הבעיה שרובנו מגיעים למסקנה הזאת רק אחרי שאנחנו הופכים להורים. מאוחר.....

כל כך נכון וכל כך פשוט שזה כמעט לא נתפס.
מילים יפות.

של יהודית שילת על מצוות כיבוד הורים. אני יודעת שישי קלטת של השיעור בבנין שלם. שיעור יוצא דופן . כדאי לשמוע אותו.

הרי ידוע שכל החולשות שאנו רואים ושישנם באחרים אלו חולשות חיצוניות זמניות, מעין קליפה שמכסה את את הניצוץ האלוהי. הרי אותה אישה קיימת מכיון שקיים בה הניצוץ האלוהי..ולא בגלל החולשות הזמניות. ברור לחלוטים שהחולשות זמניות. כיון שאין אחד שלא רוצה להיות מאושר, והדרך היחידה לאושר היא התגברות על כל החולשות. כל אחת תגיע לזה בסופו של דבר. אבל היכולת להגיע לזה היא בגלל הניצוץ האלוהי הקיים כל רגע ורגע בכל אחד ואחת. כשאנו רואים באחר חולשה זו למעשה השתקפות של החולשה שלנו. כשנכיר את הניצוץ האלוהי שבנו אזי רק את זה נראה באחרים, ולחולשות נתייחס כמעין קליפה זמנית שתישור בבוא הזמן. עדיף לחפש את החולשות בנו עצמנו על מנת שנדע על מה יש לעבוד, ובאחרים נחפש את המעלות..כה אמר שיבננדה..

קשה מאד להיולד אדם. נאמר כמו הסיכוי שצב שחי בקרקעית האוקיינוס ועולה לנשום פעם במאה שנה ישחיל את ראשו לתוך גלגל שצף על פני האוקיינוס. הצב לא רואה את הגלגל ולגלגל אין מיינד לחפש את הצב. הגלים נושאים את הגלגל לכל כיון על פני האוקיינוס הענק והצב צף רק פעם במאה שנים.
סיכוי כל כך קלוש. או כמו לזרוק גרגיר חומוס יבש, על קיר עץ יבש, ולצפות שידבק לקיר, ובכל זאת זכינו. וזה בזכות ההורים שלנו, שהקרמה שלהם ושלנו נפגשה בנקודת זמן על פני האין סוף ונולדנו.זה לעולם לא יקרה שוב.. מתי יקרה שניולד שוב בני אדם בתוך הנצח, אף אחד לא יודע. אז הורנו שמשכו אותנו לתוך הקרמה שלם ונתנו לנו סיכוי, אם לא נבזבז את כל זממנו על, רדיפת כסף מין שנאה גרידיות, כוכב נולד ובובליל, להתקדם לשחרור....זכאים ליחס הגבוה ביותר שיש...אבל אנחנו לוקחים את זה שאנו בני אדם פור גרנטת וכך גם את הורנו...מה יותר טבעי וברור שאנו בני אדם וכאלה נהיה לנצח...למעשה חוסר הכיבוד כלפי ההורים נובע מחוסר היכולת לקלוט את מצבנו הזמני הארעי, שבכל רגע יכול להשתנות במאה ושמונים מעלות...אחרי הפרידה הוודאית והניצחית מהורינו, מתי נוכל לראות אותם שוב..ולהודות להם...לעולם לא...

חשוב על הפחות שבפחותים, על הנוכל שבנוכלים, תדע לך שאני אוהב אותו יותר ממה שאתה אוהב את בינך יחידך....

אבל השאלה האם האהבה הזו, לא מחזקת את תחושת האגו, עד לאובדן כל סיכוי להשתחרר. הרי ידוע שכל אטמצ'נט כובל אפילו שזה אזיקי זהב..וידוע ששלי שלי שלי, זה ללכת דרומה במקום צפונה...סתם תהיתי לי...

מקסים. תודה רבה לך על אמת שמנוסחת בצורה כל כך קולעת ויפה,ומרגשת באמיתותה. כבר שלחתי לחבריי והיד עוד נטוייה.

ולעורך- תודה על סוף סוף קצת אמת קרובה, בתוך ים של טרור,שקרים והפחדה. המשך כך.

שאו ברכה:)

לא משנה באיזה נושא את כותבת זה כאילו מכוון לי ישר לתוך הנקודה הזו שטרדה אותי כל השבוע בסינכרון לא יאומן.
הייתי רוצה לפגוש אותך מתישהו

כל כך נכון