שאלה מעולה!!! איש יקר (ולא בציניות) האם יש לך אומץ ללמוד על המושגים ''חיי נצח'' ''עולם הבא'' אבל ללמוד אצל הדוסים ולא אצל אנשים שלא חיים באמת על פי היהדות?

היא לא להבטיח חיי נצח בעולם הזה,אלא חיי נצח של הנשמה. אחת ממשמעויותיה של התורה, כמו שניר כתב ,היא להיות תורת חיים. כלומר, שתיתן ללומדיה חיות וכח לעבור את העולם הזה, שהוא כעין גשר צר מאוד ופרוזדור לעולם הבא.
ידוע שכל נשמה יורדת לעולם הזה כדי לתקן את עצמה - והיא מתגלגלת עד שהתיקון מסתיים. לשלב זה מייחלים כל ישראל אם בנגלה ואם בנסתרות ליבם, לגאולה.בזמן הגאולה או בעולם הבא,שניהם מושגים שצריכים לימוד מעמיק, ישנו מימד של אינסופיות , של התענגות מזין השכינה, מאורו של הקדוש ברוך הוא - זה אולי הנצח שעליו דיברת.

ישנן נשמות, כמו שרבי נחמן מעיד על עצמו, ''שסיימו'' את התיקון שלהן בגיל צעיר מאוד . אלו נשמות גבוהות ומזוככות שלא נצרכו להגיע לגיל שיבה כדי לתקן את נשמתם. אבל, אם הקדוש ברוך הוא מחייה אדם צדיק עד גיל שיבה, ייתכן שזה על מנת שיתקן נשמות אחרות או שבאמת הוא הגיע למדרגה כזאת ש''עולמך תראה בחייך'', שהוא כבר חי במעין עולם הבא כבר בעולם הזה, וזהו שכרו.
אנחנו מייחלים לשיבה טובה,כי לנו קשה יותר לתקן את הנשמה, אנחנו לא רואים בבירור את הרמזים ששולחים אלינו על מנת שנשנה הרגל/תכונה מגונה וכו' וניתן לאור הנשמה להאיר כפי שמגיע לה.לכן אנחנו''צריכים'' לעבוד זמן רב יותר כדי שנזכה לחיות את האור הנשמתי בעולם הבא.שיבה טובה במובן הפשוט היא גם מפני שהזקנה קופצת על האדם ומנוולת את גופו, ואם אור הנשמה אינו חזק מספיק - מה נשאר לאדם? לראות כיצד גופו כלה ואין משמעות לכל החיים שחי? לעומתו, אדם שעובד כל חייו על תיקון הנפש , במודעות גופנית ונשמתית (כפי שמדריכה התורה בנגלה ובנסתר) רק יילך וישתבח כמו יין ויזכה לשיבה טובה שבה הוא רואה את כל פרי עמלו גדל, ילדים ונכדים בנחת רוח.גם על ידי כך שחי חיים פנימיים ולא רק חיצוניים , ''הבטיח'' את מקומו בעולם הבא, שהוא הוא התכלית האמיתית.

אבל למה אנחנו נזכה? לחיים ארוכים או קצרים? לשיבה טובה או קשה? כאן אנחנו כבר נושקים לשיקולי הנהגתו של ה' יתברך, שעד כמה שנעמיק להבינם , עדיין יהיו נסתרים ונחמקים מאיתנו.מה שכן , התורה והחסידות בכללה, מדריכה בבירור מחריד איך אפשר לחיות חיים מכוונים למשמעות ולתכלית ואיך אפשר לתת לימים לברוח מבין האצבעות ולהתחמק מהמהות הפנימית שלנו...

בנוגע לצדיקים שהזכרת, מי שלומד תורה וקבלה זה לא מבטיח לו חיים קלים ויפים כמו באגדות שגדלנו עליהן, זה מבטיח חיים שמכוונים לתכלית האמיתית, חיים שמביטים ישירות על האור וצועדים לקראותו כל הזמן בלי לברוח ולטייח, גם אם זה כולל ייסורים של עבודה פנימית וחיצונית. זוהי מסירות הנפש הנדרשת מיהודי דווקא,ממש למסור את הנפש,שהרי רק אנחנו מכל העמים מחוייבים לתורה ומצוות, אלו ייסורים אמיתיים, ייסורים של אהבה...

למה? למה צריך את הייסורים האלה אתה שואל?כדי לקדש את השם. את שמו של בורא העולמות, שאם לא מתכחשים אליו אז מבינים שרק על שמו,על קיומו,על עצם האמת מפני שהיא אמת - שווה לקדש את חיים...

חיי נצח לאו דוקא חיים במובן המוכר לנו אלא חיבור בין העולמות. בראשית כב חנוך מת צעיר יחסית כי התהלך עם אלוהים...