פרופסור למדעי המוח באונברסיטת הרווארד
גיל טיילור התעוררה בבוקר בהיר בביתה כששטף דם במוח העלים בהדרגה את כל החלק
השמאלי של מוחה.
רק צידו הימני של מוחה פעל ולפי דבריה היא עברה למצב מוחלט של נרוונה אהבה ואחדות.
לא היו לה גבולות, היא אבדה את תחושת הגוף והמשקל שלה, היא חשה שהיא מתרחבת, גדולה ואין סופית, כמו היקום אין למה מימדים.
היא לא ידעה מי היא, איבדה את השהות שלה,לא היה לה אני ומרכז.
גם את יכולת לדבר היא אבדה, אמנם הדיאלוג הפנימי, המילים הפנימיות המשיכו לזרום בשטף, בהתפעלות מיופיו של היקום והעולם, בעיקר היא חשה אושר עלאי
היקום האין סופי, היא מספרת, כולו טוב ומלא אהבה.
במהלך שמונה שנים ארוכות היא השתקמה לגמרי
לפי דבריה היא שיקמה את הצד השמאלי של מוחה,
חזרה לדבר, לקרוא, לכתוב, חזרה לה הזהות של האני
אך זו לא אותה זהות ישנה האדם שלפי שטף הדם כבר לא היה,האגו נעלם לה, אותו פוקוס הפנימי של השגיות, הפרסים, פרסום מאמרים, הכרה, המעמד שלה בעולם האקדמאי האישור מהעולם כל זה כבר לא היה במרכז האני שלה.
הים היא מעבירה לעולם את התובנה והנסיון שהיא חוותה, החוויה של להיות לגמרי בצד החסד.
מה שחשוב הרבה יותר, לפי דבריה, היא הנתינה האהבה העזרה לאנשים. החיבור להווה, לנדיבות, והכרה שכל אדם ראוי לאהבה.
זוהי לא האמת סנימנטלית זו פשוט אמת.
עוד היא מספרת, שבבתי הספר של היום מלמדים רק לצד השמאלי של המוח
כל מה שקשור לצד הימני, נשאר משני ולא חשוב.
היא מדברת על האיזון שבין הצד הימני שלה מוח לזה השמאלי.
צד הימין בקבלה נקרא חסד, כולו שפע והשראה חסרת גבולות של האור האלוהי.
הצד השמאלי נקרא גבורה או חכמה
המיוחס לאגו, לאני, לדיבור, להגדרה, לזהות.
בלעדי השמאל לא היינו מוגדרים לא הייתה לנו מסה גוף חומר. היינו מופשטים, נעים כאנרגיה אחת המחוברת לאין סוף.
אחרי שנים רבות של לימוד קבלה הבנתי שמחבריי ומפרשי ספר הזהר והקבלה,
מספרים את סיפורו הנסתר והאוניברסלי של החוקיות המופלאה שעל פיה כל דבר ביקום פועל. כולל המוח
גם המוח שלנו פועל על פי אותה חוקיות.
האיזון שבין הימין, המקור,היסוד והביטוי האלוהי שלנו ובין השמאל הנפרד. הבניה של העצמאיות והנפרדות
היא חשובה כדי שנהיה כיוצרים, שנבין את תהליכי הנתינה וההאצלה, שנשתתף באותם תהליכי יצירה, שנהפוך בעצמינו למקור המיצר הנותן שפע.
החכמים הבינו שהמלים המעטרות את הדימיקה המופשטת הזו, הם רק סימנים לאותה אמת שאי אפשר להגדירה. אך כל מילה נושאת בתוכה את עוצמתה של הדינאמיקה הזו.
הקבלה העשירה את החיים שלי, את המחשבה שלי,
את השפה שלי, שחררה אותי מאמונות מקובעות מהגיון לינארי אסוציאטיבי.
כדי ללמוד קבלה צריך להשתחרר מהרגלי הלימוד הרגילים שלנו, הממקודים לצד השמאלי של המוח שם הכל עובר תרגום מלולי למציאות המבנית המוכרת.
לימוד הקבלה דרך הפעלת הצד הימני של המוח שאינו מנסה לפענח את הכתוב להלביש אותו לפי מסגרות הגיוניות מקובלות, אלא מעבירה דרך התחושות הרגשות והחיבור אל הכוחות המדהימים שאנחנו חלק מהם
לא מדובר במיסטיקה או בניסים ופלאות
אלא בהכרה והרחבה של הזהות האמיתית הפנימית שלנו.
הרחבה של החושים והכלים דרכם אנו מזהים את עצמנו ואת העולם.
ההכרה שהעוצמה הזו היא לא מתכלה, היא לא נגמרת מכיוון שהיא אין סופית, היא רק משנה צורה.
דומה הדבר לאדם שיש לו מיכל חמצן ממנו הוא נושם
במהלך היום עם כל נשימה הוא רואה איך החמצן יגמר לו. רק שהוא לא רואה שהחמצן לא בה ממנו אלא נמצא מסביבו וזורם אליו ממילא הוא חלק ממנו.
כך הוא החסד הימין.
בצידו הימני של המוח, אנחנו שם באחדות חסרת הגבולות של החסד.
צידו השמאלי אנחנו חווים את הצמצום של החוויה אך היא נותנת לנו זהות ושפה, חכמה, תנועה והתפתחות.