פרידה מכל ילדי הגן, שברון הלב של ללכת שוב לגן ולא להכיר אף אחד, לראות את כל חבריך קוראים וכותבים ואותך לא, לראות את שכנתך הצעירה ממך (שבניגוד אליך עלתה בזמן) הופכת ל''חונכת'' שלך בלימודים ובשיעורי הבית, להיכנס לכיתה א' כשאת כל כך גדולה ולא שייכת, להסתכל בקנאה על ילדי הכיתה הגבוהה יותר בכל שנות הלימודים, לא להיות מורשית להיבחן בבגרויות עם בני גילך (!), להישאר במערכת החינוך הדפוקה עד גיל 19, ורק להתפלל כל יום שהסיוט הזה כבר ייגמר.
אתם מוזמנים לקרוא את המכתב ואת השיר שכתבתי מנסיוני כילדה שנשארה באתר השירות הפסיכולוגי ייעוצי של משרד החינוך:
http://cms.education.gov.il/EducationCMS/Units/Shefi/ShlaveiChaim/GilRach/gilrach/MichtavShanaNosefet.htm

בתי, ילידת יוני (!), פשוט לא היתה בשלה, ואני בעצמי ראיתי זאת. בשנה שעברה היתה הבוגרת בגן חובה, ואכן ניכר שהיא התבגרה. היא פיתחה אחריות ועזרה לחברים האחרים. במקום להיות זו שמשתרכת מאחור, היא עברה להיות בין הראשונים. (לא בהכל כמובן, טבעי שיש תחומים בהם אדם טוב יותר או פחות). רכשה בטחון עצמי, ועכשיו היא בהחלט מוכנה לכיתה א'. אחרת, היא היתה ''סוחבת'' איתה את חוסר הבשלות וההשארות מאחור גם לכיתות הגבוהות יותר, ובכלל.

אמא

וגם הפסיכולוגית עדנה כצנלסון, יתכן שתתבגר. חברים, אל תקשיבו לה. פסיכולוגים רואים בכל דבר בעיה וגם כצנלסון, במקום לעודד את האופי הטבעי של הילדה מחפשת אשמים, דרכים לפתרון ה''בעיה'', הורים שאשמים בכך שהילדה המקסימה שלהם רוצה עוד קצת להשאר בילדות שלה.
דוחפים, דוחפים ודוחפים את הילדים להיות נורמטיבים. להיות כמו כולם, לא לזוז, לא להיות שונים, יצירתיים, לא לתת להם את הזמן שלהם ליצר אופי עצמאי וחלק.
למה? כי הדחיפה הזאת יוצרת בעיות, ובעיות מטפלים אצל פסיכולוגים. נשמע כמו קלישאה? זאת אכן קלישאה. אבל מה זה נכונה.
גברת, תרגעי. הילדה שלך לא תשאר עוד שנה בגן ותפסיד במירוץ, היא תחווה משהו כפי גילה הפרטי, תסגל לעצמה חוויות ותכונות שמתאימות לה, ואת לעומת זאת תלכי לכצנלסון שתמתן את האגו שלך ואת הרצון שהילדה תהיה מה שאת לא היית מעולם