כל כך הרבה בלה בלה עם כל כך מעט ערך לא קראתי כבר מזמן. לא שהחלק מהרעיונות אותם מצטט לונג לא מקובלים עליי, הבעיה היא שהוא כמו תוכי שלומד מדברי אחרים וחוזר עליהם - אבל בלי נשמה, בלי רוח ובלי ערך מוסף.

שבוע שעבר בצרפת ,באשור ראש הרפובליקה התחתן איש בגיל 54 עם אהובתו אשר הלכה לעולמה לפני 4 שנים .החתונה תוכננה לתאריך הנכון והאיש קיים .אמר בבכי: אני מעדיף לחיות אלמן ממנה מאשר רווק בלעדיה !!

לכל מי שאיבד אהוב או אהובה ..
הספר הנ''ל הוא דרך חיים!!!
להפנים לישם בכדי להמשיך במסע של עולמות מגבילים!!!

So is remarquably illustrated in the ''Iliad'' of Homer :''And they die an equal death - the idler and the man of mighty deeds'' and like fr the movie :Gladiator: Death smiles at us all.All you need is to to smile back to it ..........................................טבעי לחיות וטבעי למות מה שמפריע לי זה כשמשהו מת בי כשאני חייה .לא יתכן שמות:מושג כל כך טבעי,כל כך חיוני , כל כך אוניברסלי ,יהיה מכונה ''רשע'' לכלל האנושות . בעיני, אדם גוסס,זקוק למות בשלוה כפי שאדם מנמנם זקוק לישון וחבל להתנגד לרצון ההרמוני של הקיום .הרעיון הוא אולי להשתדל למות צעיר כממה שיותר מאוחר .אי אפשר להתנגד לשחיקה הכימית אנחנו לא ''עץ סקויה''
.........................................
I can quote Khalil Gibran: ''What is to die,But to stand in the sun and melt into the wind?''.... or Yevgheni Yevtushenko :''/.......''כשאינך יותר מסוגל לשאת את החיים ,אתה אומר לאלוהים ''אינך יכול לפטר אותי, אני עוזב לבד'' ואתה מתאבד

סה''כ נראה כי האלמנטים מבוססים על מאמרו של פרויד ''אבל ומלנכוליה'' מ1917- כנראה אין חדש תחת השמש

''החיים האחרונים שלי'' הוא בלוג של ענת, חולה סופנית, אשר לפי קצב הכתיבה שלה בזמן האחרון היא כנראה באמת בסוף הדרך. בבלוג, ענת מתארת את מה שקורה לה מהרגע שנודע לה שיש לה סרטן, שיהרוג אותה, וכיצד היא מתמודדת עם החיים. המציאות עולה על כל דמיון, ולכן מומלץ לקרוא את הבלוג מהפרק הראשון, לפי הרשימה , ולגלות על החיים, אהבה ומוות. חפשו בגוגל, מאוד מומלץ, שיעור לחיים.

אני שמחתי לקרא את המאמר אקנה את הספר
זה מחזק את הנשמה ישר כוח תודה .

אני חושבת שהטכניקה יכולה לעזור גם במקרים של פרידה, גם במקרים של בני זוג שחיים רחוק זה מזה או נפרדים למטרת עסקים וכו. חשוב להקדיש את הזמן שבנפרד לשמחה לכייף ללמידה והתפתחות אישית ועיסקית ולהנאה, ובכלל לחגוג את החיים, הלוא הם מתנה, ואלו שעזבו אותנו אם לנסיעה חשובה או אם עזבו את העולם שלנו מסיבה כזו או אחרת לא היו רוצים שנחיה בכאב. הייתי לא מזמן במסיבת-אזכרה, כך שבמקום לעלות לקבר ולהתחבר למקום של כאב וגעגוע, הוזמנו כל החברים לברביקיו בבריכה, והמפגש היה מהנה ואופטימי.

הביטחון של המחבר הספר קצת מעצבן אותי, התיאוריה שלו מהוררת בי התנגדות רגשית: עוד גורו שיודע יותר טוב ממני מה עלי לעשות עם הרגשות שלי?