וגם בתור מתבונן ותיק בחויה הפסיכודלית , והיכולת האנושית (המוגבלת) להכיל אותה ולפרט אותו למשושים אוביקטייבים נפרדים ומכך להסיק על היחס ביניהם (התמונה הגדולה , התהליך , ההיבטים הפרקטיים והיכולת להוריד את המופשט למקורקע) אני חושב שאוכל לאמר בביסוס את הדברים הבאים:
כמו שאני רואה זאת , כל הסמים מבוססי סרוטונין , למעשה מציפים את כל המוח ביכולת קישוריות (סרוטונין) , מה שמרדד את הקישוריות הספציפית של כל מרכז זיכרון בודד , אבל מאפשר לנדבכי נוירונים שלמים להתחבר בדרכים שאינן מבוססות התניה.
כלומר
כאשר אתה לומד משהו חדש , אתה למעשה מייצר תבנית מרחבית של נוירונים , בה זורמים אלקטרונים. בדיוק כמו מערכת אלגוריטמית חשמלית , כאשר כל נוירון מייצג יחידת זיכרון או אלגוריטם מסויים שהשפעתו דרך קישוריותו לאחרים מאפשרת למעשה ליצירת סופר-אלגוריטמים - שמושפעים ממספר תבניות מחשבתיות ולפיכך מורכבים פי כמה.
לאלו אנו כבר קוראים דעות , רעיונות , תפיסות וקטגוריות.
הסרוטונין למעשה מבסס את הקישוריות הזו מבוססת הסרוטונין , אבל באופן כללי , זאת אומרת לא על פי תבנית כלשהי , אשר באופן טבעי מייצרת מקבצים נוירונים המתחרים אחד עם השני על הדומיננטיות = זה מה שיוצר לנו את כאבי הראש , אי ההחלטיות והדואליות הבלתי נפסקת.
היתרון המשמעותי הוא , שהסרטונין למעשה משטח את לוח המשחק , ויוצר מיטוזה של כל הרעיונות , התפיסות והדעות וזאת אגב הסיבה ליצירתיות חסרת הגבולות שהוא יוצר.
החסרון המשמעותי מאידך הוא שהוא אינו מאפשר לנתיב מחשבתי בודד , שהולך ושואף לכיוון מורכבות (כמו כל תמה שנלמדת , כאשר הלימוד שואף ליותר ויותר מורכבות והפרדה משאר התפיסות) לבדל את עצמו משאר המוח.
זה גם בדיוק מה שגורם לתחושת האי נוחות וחוסר הקשב שבה מתנסים סובלי הפרעת הקשב וריכוז למיניהם (שאכן ובמקרים רבים מספור מוצאים פתרון , יחסי אמנם , בסמים מבוססי סרוטונין).
אחרי הכל , עם כל נתיבי המחשבה הופכים לנגישים או למקושרים באותה מידע לתודעה , כמעט ואין אפשרות "להיות במקום אחד" או "לשבת על התחת" במובן זה של להעדיף תבנית מחשבתית ספציפית , או צביר נוירונים ספציפי , על האחרים , ובמיוחד שכולם גם כך מקושרים.
זאת ועוד , ניתן גם והתופעה הכללית של הצפת הסרטונין במוח , ויכולת הקישוריות המוגברת שהוא מייצר יוצרים גם תחושה , אשר אינה נוכחת ללא החוויה הנרקוטית , שבה הראש עצמו , או המוח , כאבר , הופך להיות אבר חישה , במובן הפשוט של המילה. כלומר - המתנסה , למעשה "מרגיש" את המוח שלו , ובכך מאבד את הנפרדות האינטלקטואלית שלו ממנו. - ברגע שכל חלקי ההויה שלך נגישים - כולל התת מודע וההדחקות , ואתה עצמך אט אט הופך חיצוני להם , המתנסה חווה חוויה של "דיטצ'מנט" ויכול להתבונן מנקודת מבט חיצונית בטבע המציאות הפנימית שלו עצמו.
לסיכום , ראוי גם לציין כי רוב התרופות הפסיכיאטריות בנות ימינו עובדות בדיוק על העקרון ההפוך - סרוטונין אינהיביטרס , שמחד , אמנם מורידים את העומס העצום הנובע מקישוריות בלתי מוגבלת בתור הראש - בו כל דבר רלוונטי באותה מידה , היררכיה מחשבתית הנה חסרת תועלת וישנו קושי אמיתי להתמקד בפעילות מסויימת אחת ולהדחיק את שאר טבע המציאות , אולם גם למעשה מפרקים את מחשבות המוח אחת לאחת ובכך הופכים אותנו לאנשים שיכולים לעשות משהו אחד מעולה , ולהשקיע בו יומם ולילה - עד שהוא ממש הופך לטבע התודעה שלנו (בתרבות שלנו קוראים לזה מקצוע לפעמים) , אבל אין להם כל קשר לכל שאר הדברים שהם בעצם הם.