התוכי הוא אולי הדוגמא הכי טובה לתאר את המיינד
תכונה נוספת של התוכי, הוא שרב הזמן הוא מצטט אחרים ואין לו משהו אוטנטי משלו להגיד. הוא גם חוזר על אותם דברים כל הזמן כמו ...''תוכי''.
ותפקידו של התוכי? פשוט כמו בחיים, לשעשע אותו.

הכל חוץ ממשפט הסיום.

הטענה שהתודעה המקורית שלנו היא חופשייה ומופלאה מתנפצת לרסיסים על משפט הסיום ומתגלה כלא יותר מהחלפת תוכי סטנדרטי בתוכי מדור קודם עם אוצר מילים מצומצם הרבה יותר.

לזנוח את הדעת יכול רק מי שיש לו דעת.

מי שיש לו רק תוכי או אפילו שני תוכים או תוכי דו-לשוני לא יכול לזנוח את הדעת כי אף פעם לא היתה לו כזו.

כשלוקחים את הג'יפיאס ממישהו שרגיל לעשות כל צעד על פי ההוראות שלו הוא נותר משותק. בשיתוק הזה באמת יש מעין הרפיה נינוחה ורגועה כמו שאפשר למצוא בגוויה.

זו תודעה תת אנושית, תודעת הזומבי. אולי בלי הרעש של התוכי אבל גם בלי חיים פנימיים.

זו טעות לחשוב שהנסחף בזרם הוא חופשי. הנסחף הוא עבד. הוא עבד בעיקר לעצלות ולאפטיות שלו, וגם לדחפים הלא מודעים שלו, לגחמות של הזרם של מזג האויר ושל מה לא.

הדרך להתעלות על מצב התוכי היא לפתח דעת אמיתית.

דעת אמיתית פירושה לתלוש מהתוכי נוצה אחר נוצה דיקלום אחר דיקלום באמצעות התבוננות חקירה וחשיבה בהירה ומודעת.

באמצעות התבוננות וחקירה פנימיים כאלה האדם מפורר את הדיקלומים של התוכי ומגיע לתובנות שהן רכושו האישי והפרטי וששום תוכי לא יכול לתבוע עליהן בעלות.

ורק בתהליך הזה הוא מגלה מהי באמת תודעה חופשייה ומופלאה בפועל. לא המילים הריקות.

טבעי מאוד שחסידי אסכולת ''המניחים את הדעת'' לא מבינים את ההבדל בין תוכי לחשיבה ושכאשר הם נתקלים בחשיבה הם מדמים לעצמם שהם נתקלו בסה''כ בעוד תוכי אחד מני רבים. אבל זה רק בגלל שאצלם התוכי שהם מדמים שכבר השתיקו ממשיך ללחוש להם באוזן. אומנם יותר בשקט, אבל זה עדיין תוכי. ותוכים, גם המוכשרים ביותר ביניהם, אינם כשירים לזהות דעת אמיתית.

מומלץ לקרוא את המאמר של קלרה סלאי. אישה חכמה.