אנחנו אוהבים אוכל ואנחנו מוכנים לטוס לשלם ואפילו להרוג בשביל אוכל טוב.
אכלנו ב NOMA בדמרק אכלנו ב EL BULI , Pierre Gagnaire..........ונהננו מכל שנייה

בNOMA למשל הייתי גם כפול אם היה צריך כסף מעולם לא היה ISSUE.


אתמול קפצנו לסלון לחגוג יום הולדת לחברה וכתוצאה מכך אני מגיב בפעם הראשונה באינטרנט. מעולם לא הרגשתי מרומה כל כך.
לדוגמא אתה משלם לעיסת תירס (ממלגה) 90 שקל. דג בינוני ומיובש בתנור ב280 (שאני מעריך שנקנה בצרפתי דגים בשישים)
בקיצור תלכו ליועזר תזמינו סטייק תלכו לטוטו תטוסו לאכול בNOMA
תהנו!!!!!
מה שלא תחליטו אל תתקרבו לחמדנות ולחזירות ולחוצפה של אייל שני.
מוגש שם אוכל שלא היה עולה על שולחן של אף מסעדה שמכבדת את עצמה במחירים של מסעדה של חמישה כוכבי מישלן.

להלן תיאור מדויק של קורותינו במסעדה.
אוכל: סביר אך overpriced.
המסעדה היא חלל אחד גדול אשר בו מעשנים ללא הפרעה.
כאשר התחילו לעשן ביקשנו מהמלצר שיכבו את הסיגריה המלצר ביקש מהמעשנים שיחדלו אך הם לא הפסיקו. קמתי וביקשתי באופן נחרץ שיפסיקו והם הפסיקו. לאחר מכן החלו עוד אנשים לעשן ואז לתדהמתי, מר שחר סגל הבעלים של המקום הדליק סיגריה. אשתי נאלצה לצאת בגלל עשן הסיגריות, כאשר היא פנתה אל אחד מנהלים הוא טען שלו איל שני היה יודע הוא היה מגיב בחומרה. כאשר ניגשה אל איל שני עשה את עצמו כלא שומע אותה.
מעבר לעובדה שהייתי מצפה מאדם שמתייחס אל עצמו כגורו של אוכל שיבין שגם הריח הוא חלק מחווית האוכל, מדובר בחבורה של חוצפנים. המעט שיכלו לעשות הוא לידע אותנו בעת הזמנת מקום כי מעשנים במסעדה ואז היינו נמנעים מלהגיע.
איל שני, שחר סגל התביעה בדרך

יגאל שילון הוא היחיד שהיה מציל את הערב האומלל שביליתי במסעדה ההזויה הזאת! אם הייתי מגלה את פרצופו המחייך והייתי מבינה שאני חלק ממתיחה הייתי נרגעת! באמת! אבל זה לא קרה- אין מילים לתאר את ההשפלה שחשתי יחד עם חברותי כשעזבנו את המקום. השף הוא עירום!!!! לא שמתם לב???
כולם השתגעו???
רוצו בהמוניכם .... לכיוון השני...

אייל שני לא באמת יודע לבשל.
כלומר הוא אמן, הוא סוג של גאון, נשמה פיוטית וסוערת ומרתקת, אבל לא באמת שולט בטכניקות ובידע של בישול עילי, ובלי תשתית הידע הגאונות תלושה וחסרת כיסוי בתחום בו הוא פועל.
אמנם לא אכלתי אצלו מעולם- יש לי התנגדות עקרונית לתמחור מופרך ולא אכפת לי מחישובי העלות תועלת של העסק זה עדיין צריך להשתץלם גם לצרכן-
אבל בתוכניות שלו הבחנתי שהוא בעיקר יודע למרוח הכל בשמן זית ומלח גס, לערבב בידיים חושניות ולדחוף לתנור עצים.
מעולם לא ראיתי רמז לשום טיפול אחר בחומרים. אולי המלך הוא קצת עירום, אולי הוא פשוט צריך לקחת את הסערה שלו לתחומים אחרים בהם פחות נדרש ידע ושליטה.

מאתיים סטיקים יביאו לי את הילד שאני כל כך מייחלת לו אך נשארתי בלי פרוטה לא קורע תלב??? בא לי לזעוק לשמים

ממש, אבל ממש נמאס מהפסבדו-ניו-ג'ורנליזם של אלון הדר.
אוסף חירטוטים מהוגגים אינו ביקורת והתפתלויות מילוליות חסרות פשר אינן תורמות לקוראים מאום.
יחי שגיא כהן!!!

מייפה פינות כי הוא מפחד להגיד את מה שהוא חושב בביצה הקטנה שלנו

נשמע טרחני ופלצני להחריד- הזנה ברורה של עולם שטחי וריקני שמתבסס על האדרת אוכל בסיסי למטאפורות.
טוב אבל אתם יודעים מה אומרים על פרייארים

טוב, בטח יצלבו אותי כאן, אבל אני דוווקא חושב אחרת.
אז נכון, מתבקש לרדת על אייל שני והמחירים השערורייתיים (אגב זה 354 שקלים למינימום שש מאות גרם אנטקריקוט, ולא 594, כמו שחישבת, וזה בהחלט מחיר גבוה מאד, אבל סביר למסעדות יוקרה), אבל האמת היא שהוא באמת שף יחיד במינו, אדם שמבין באוכל, אוהב אותו ואוהב לבשל.
האוכל שם, לטעמי כמובן - היה מצויין. ואריאציה של פוקצ'ה, לוקוס במחבת בוערת, אנטריקוט מטורף (שלנו היה מעולה. אולי נפלת עם נתח פחות טוב) וגם טארט פטל שחור וקרם פטיסייר נדיר.זהו אוכל שנעשה באהבה רבה, חומרי הגלם מקבלים מינימום של טיפול - ומוגשים. יש כאן - הנה בא משפט של אייל שני - המון הערכה לטבע, ותתפלא - גם המון צניעות של השף, שיודע מתי פשוט צריך להפסיק להמציא (עם כל הכבוד, ויש המון, למטבח המולקולרי). אז בעיני זה לא בנאלי, כמו שכתבת, זה קלאסי.והמאמץ,והאומץ - הוא לבשל פשוט ומעולה. ואגב, הוא דווקא מביא בטור המצויין שלו ב''הארץ'' כמעט כל שבוע אחת מהמנות שמוגשת במסעדה, וטורח ומסביר ארוכות, כדי שזה יצא הכי קרוב לאיך שהוא מכין. וזה ממש אבירי. נדיר לפגוש שפים שחולקים בשמחה כזו את כל הסודות מהמטבח שלהם.
והקונטקסט? זו מסעדה לכאלה שכבר ראו הכל. זו לא מסעדה לכולם, אין בה עיסקיות והיא פתוחה רק פעמיים בשבוע.ואולי זו עוד סיבה למחירים. היא מתיימרת להביא חוויה אחרת, לא צרפתיות מעונבת. האוכל ''מוטח'' על השולחן, ולא מונח ביראת כבוד מצועצעת, המחבת היא זו שבישלו בה, וכתמי השמן נוזלים מצדדיה, ואין צלחת מבהיקה שנוגבה בתשומת לב רגע לפני ההגשה.
זו מסעדה לעשירים מאד (או לסקרנים מאד, אוהבי אוכל תמימים, כמונו)- כפי שהבחנת, שלא איכפת להם להוציא 450 ש' לסועד עבור חוויה ייחודית (או פלצנית, אם תתעקש) והיא באמת יוצאת דופן, אין מה לומר. אנחנו דווקא נהנינו מהמופע. השירות אצלנו לא היה פלצני, הוא דווקא היה נינוח, אפילו משועשע. גם לא היה שחר סגל שדילג בין השולחנות (ואגב, מותר לו. כל מסעדן היה גאה בעסק עם באזז כזה).
ולהערכתי - המסעדה הזו תחזיק מעמד שנה, שנה וחצי - ולא יותר. סף הריגוש של הקהל המפונק הזה יעלה או ישתנה שוב - והיא תהיה פחות רלוונטית. ''אייל שני התעייף'', ייכתב במדור האוכל בעוד שנה, ''והחליט לסגור את הסלון ולפתוח במיזם חדש, בו אורחיו יתלוו אליו ואל שחר סגל, שירכיבו אותם על אופניהם, ל'יום סוער ומרגש של ים, שוק ובישול בתנור קומפוסט'...'' (או משהו כזה). וגם אז, אני מניח, יהיה באזז.

לא נורא....מבקר מסעדות לא חייב להיות גאון....

אידיוט מי שאוכל אצלו.
בואו לגליל לאכול אצל הערבים - זול יותר , טעיפ יותר , משביע יותר.