כל חיינו אנחנו נאבקים עם המציאות ומפתחים רגשי אשמה בין אם זה בגלל דברים שעשינו או בין אם זה בגלל דברים שלא עשינו מהסיבה הפשוטה שלכל מה שאנחנו עושים בחיים ישנה תוצאה חיובית או שלילית אפילו אם הכוונה שלנו לא היתה להרע או לפגוע.

עם השנים אנחנו מאמצים אמונות שונות(רציונליזציות) על מנת להגן על עצמינו במקרה שתוצאות מעשינו לא יעלו בקנה מידה אחד עם הרצונות שלנו או של אחרים לדוגמא, אם שברנו צלחת כשהיינו ילדים והורינו כעסו עלינו ואמרו לנו שעלינו להיות זהירים יותר בפעם הבאה, אז באופן טבעי אנחנו נרגיש לא טוב עם הצד השלומיאלי שלנו שקיים בכל אחד, הרי גם מבוגרים שוברים צלחות ועל כן אנחנו מאמצים אמונה של ''אני זהיר''.

קוראים לזה אגו או ע''פ פרויד, ''תסביך אדיפוס''.
עכשיו, מה שקורה זה שכל פעם שאדם עם אגו של ''אני זהיר'', שובר צלחת, אז מן הסתם הוא יבחר להחזיק ברגשי אשמה על מנת לשמר את האגו שלו(אישיות) או על מנת לרצות את הוריו במקום שיקח אחריות על המגבלות שלו ויודה שהוא בן אדם שלא תמיד זהיר כך שהאמונה הבסיסית של ''אני זהיר'' הנה שגוייה כי לא תמיד היא מסתברת כנכונה, הרגשי אשם הם בסך הכל תגובת מגננה למציאות שאין לנו שליטה עליה או במילים אחרות, מי שנכנס למגננה בגלל משהו שהוא עשה מנסה בעצם להגיד משהו כמו אני בן זהיר והנפילה הזאת שהיתה לי שהפלתי צלחת היא חד פעמית, זה לעולם לא יקרה שוב.
זה גם מה שיוצר גישה של קורבנות או קדושים מעונים, אנשים שמנסים להצטייר כצדיקים שהמציאות התאכזרה אליהם וכולם דופקים אותם אם זה הבוס שלהם או אם זו המשפחה שלהם ועל כן הם תמיד יאשימו אחרים בסבל שלהם וימשיכו להגן בכל מחיר על האמונה השקרית הזאת של ''אני בן אדם זהיר''. זה נכון דרך אגב לכל אמונה אחרת אם זה ''אני יפה'', ''אני חכם'' או במקרה של הכתבה, ''אני הורה טוב''.

מי שנכנע לחיים ולוקח אחריות על כל מה שקורה, בלי להתגונן בצורה אנוכית ולשמר זהות דמיונית, יכול להשתחרר מהרגשי אשמה. כמובן שבן אדם כזה יראה על ידי רבים כבן אדם אגוצנטרי או לא אכפתי אבל גם להגיד על מישהו שהוא אגוצנטרי או לא אכפתי אלו אמונות, אולי לא היה אכפת למישהו ממשהו אתמול אבל יכול מאוד להיות שמחר דווקא כן יהיה אכפת לו, החיים זורמים וכמו בנהר, המים של אתמול הם לא המים של היום.

ולהורים שבינכם, תהיו שמחים עם מי שאתם ואל תפחדו מההשלכות, מה שאמור לקרות יקרה ואם זה לא ממכם אז זה יהיה מהסביבה ולגבי הילדים, תמיד הם יגדלו עם כעס מסויים כלפיכם שהם יצטרכו לפתור בעצמם כשיתבגרו.

http://notes.co.il/esti/archive.asp?cat=868

ילד ואמא, שני ילדים ואמא. בפעם האחרונה ששמעתי שאין אבא בתמונה, זה היה בברית החדשה, כשישוע נולד.
איפה בדיוק האבא? למה הוא בכלל לא קיים?
אם את לא חד הורית, אין שום סיבה שהאבא לא יהיה בתמונה, ואם את ממש מוצפת רגשות אשמה, שאלי אותו איך הוא מתמודד עם זה. עם לו אין רגשות אשמה, למה לך יש?
כי הכניסו לך לראש את מיתוס ה''האישה אחראית על הילדים והיא צריכה להיות מושלמת''? תתבגרי
זה מת ביחד עם מיתוס ה''תפקיד האישה הוא להיות כמו בבית קטן בערבה''. חלאס.
שוביניזם טהור.
ילדים הם חלק מהחיים, של שני ההורים. כמו שאבא מסוגל להשאר בעבודה שעות ארוכות, או חס ושלום לאכול וופלה שלמה בלי להרגיש רע על זה שהוא לא נתן אותה לילדים, גם את יכולה.
זה לא שהוא לא בסדר, זה שאת שטופה ואובססיבית והגיע הזמן שתרגעי.

לפני שנולדו ילדיי הבטחתי לעצמי שאני ובן זוגי לא נאבד עצמנו לדעת...
אני מסרבת לחוש רגשות אשמה ואיני מבינה מדוע נשים חייבות לחוש כך???
אני לא אמא מושלמת אבל אני נותנת לילדיי את כל מה שאני יכולה ובוחרת לתת!!! בנות - לא חייבים להיות מושלמות הרבה יותר טוב לנו, לילדנו, לבני זוגנו שנהיה שלמות עם עצמנו...

הולכת ביום ראשון לקנות את הספר... תודה על החום וההבנה!

תודה על השיתוף