it seems that the juridical system of the ayatollas is more efficient,there at least you are judged immidiatly and not after 23 years

אני ילד בלי יד, ולא רק כף היד חסרה לי אלא כמעט עד המרפק, אני לעומתו, נולדתי בשנת 94' וכבר גילו לי את המום באולטראה סאונד, אבל אני יכול לעשות כל דבר!
ואני לוקח את המקרה ברוח טובה והכל בסדר, האנשים הקרובים אלי ואני לפעמים שוכחים מזה אפילו ולא שמים לב לזה כל הזמן, גם להורים שלי הציעו לעשות הפלה אבל הם לא רצו, והנה אני ילד רגיל ככל הילדים, אז ההורים הבאים שנמצאים במצב כזה שהולך להיוולד להם ילד בעל מום, שיחסכו את הבלבול מוח הזה עם המשפט, ואם לא גילו את זה בלידה-לא להיבהל, זה מום נורא קל שמתגברים עליו בקלות, וחבל אחרי 16 שנים, שהילד שלהם מבין מה קורה סביבו, להתחיל בלבול מוח שלם עם משפט ולהתחיל להוכיח שהם היו עושים הפלה.
ישי, בן 14
כתבתי את ההודעה הזו ביד וחצי!

היה לי שכן שגם נולד בלי כף יד והיתה לו פרוטזה שתי אצבעות לפחות עד גיל בית ספר. בהמשך הוא עבר לפרוטזת כף יד. יש לו רישיון נהיגה. לפני כמה שנים הוא השתתף במשחקים הפאראולימפים. כיום הוא נשוי עם ילדים....

טעויות רבות וכסוי תחת זאת המערכת שלנו היום

הבעיה היא לא הרשלנות כי זו לא היתה. אני ילדתי באותן שנים - מי בכלל חשב על סקירה מורחבת? גם היום יש 700 בדיקות שלא עושים כי אלה תופעות כל כך נדירות שלא חושבים על זה.
הבעיה האמיתית היא שהמדינה שהיתה אמורה לסייע לילד עם מום משמעותי כזה לא ממלאת את תפקידה ולכן ההורים מחפשים מקור כספי אחר - קופ''ח. ההוצאות גבוהות (טיפולים, תותבות, פסיכולוג...) ויכולת ההשתכרות פחות גבוהה.

גלגלי הצדק טוחנות ממש ממש לאט. בושה וחרפה.

פסק הדין של בית המשפט העליון שאוזכר כאן מעלה שאלה מוסרית עמוקה: האם טוב אי קיומו של ילד חסר יד מקיומו? השופטת נאור התייחסה בדעת המיעוט שלה בפסק הדין הנ''ל לעניין זה ואמרה שקשה לאמר על ילד חסר כף יד שטוב אי קיומו מקיומו. שלא באופן מפתיע השופט ריבלין לא עסק בסוגיה זו. כדאי שנחשוב לעומק כחברה על המשמעות של קביעה שטוב אי קיומו של ילד חסר כף יד מקיומו. אם בית משפט בישראל יקבע דבר זה כזה, לי זה יזכיר משטרים אפלים בשנות ה- 30.

בהתייחס למקרה השני שתואר בכתבה, עורך הדין המלומד ''שכח'' לציין שפסק הדין של בית המשפט המחוזי בבאר שבע (השופט המנוח אפרים לרון) בוטל על ידי בית המשפט העליון. אגב, פסק הדין פורסם במאגרים עם שמות מלאים של הצדדים כך שאין בעיה לפרסם שם (ע''א 1973/98).
באשר למקרה הראשון שתואר: מדובר בפסק דין בעייתי ביותר. מדובר בשנת 1985/6, בה האולטראסאונד היה בחיתוליו ובדיקות פרטיות כמעט ולא בוצעו. בית המשפט החיל למעשה באופן רטרואקיבי נורמה המתאימה לשנות ה- 2000 באשר למתן הסבר על בדיקות פרטיות, שעה בשנת 1986 אף אחד בכלל לא חשב על זה. עוד חשוב לציין כי הגדרת המקרה כ''הריון בסיכון גבוה'' היא מטעה שכן גם מפסק הדין ברור שלא היתה במקרה זה שום אינדיקציה גם לאור ''הסיכון הגבוה'' לבדוק גפיים בבדיקה הרגילה (גפיים אינם איברים שנבדקים בסקירה ציבורית באופן רגיל). לא היתה גם שם אינדקציה שיש סכנה למום מסוג זה.

בלי כף היד שהוריו מנסים לטעון שהיו מפילים אותו. איך הוא אמור להרגיש?

הורים אמורים להתעניים לבדם בבדיקות האפשריות ובוודאי בבדיקה כל כך פופולארית כגון האולטרסאונד.

מה היו עושים?
ברוב המקרים אי אפשר לטפל לפני הלידה, בטח לא בשנים האלה, ובטח לא כשחסר חלק מהגוף. אז על מה הם תובעים? על זה שלא ידעו ולא הפילו? שיפילו עכשיו. עדיין אפשר להרוג אותו.