יש הבדל בין סיבות הפרדה, אבל אם מלמישהו מפריע משהו עקרוני, במיוחד אם זה מההתחלה, אם מישהו לא בטוח שהוא מספיק אוהב, בדרך כלל הוא לא יחזור.
יש סיבות אחרות לפרדות, כשמישהו צריך למוא את עצמו, כשלמישהו קשה עם משהו חיצונים (מגובה המשכורת ועד שמירת מצוות מסוימת) ואז לפעמים הגעגוע עושה את שלו...
וגם... בנות יותר חוזורת מבנים. אם בנים חוזרים הם נפרדים שוב...

האדם ''הרע'' שאת מדברת עליו בכל כך תוקפנות, היה אני לפני שנה, סיימתי קשר עם מישהו מדהים, שבאמת אמר שהוא יחכה לי. הסיבה לפרידה לא הייתה בדיקת השוק, אני לא הייתי מוכנה לאהבה שהוא נתן לי והרגשתי שאני צעירה מדיי ולא יודעת להעריך אותו ואת האהבה שהרעיף עליי, חשבתי שאני צריכה להתגבש עם עצמי לפני שאני משפיעה על חיים של אנשים אחרים שיקרים לי בלי שאני יודעת מה אני רוצה.
לא נשארנו בקשר הדוק, שיחה פעם בכמה חודשים. אבל כשהרגשתי שאני מוכנה לצאת שוב ולנסות נפגשנו ומאז לא נפרדנו, הקשר עכשיו הרבה יותר טוב ופתוח. ופשוט טוב לנו ביחד! לפעמים הפרידה יכולה רק להועיל ולגרום לך להעריך את בן הזוג, אני חושבת שאם היינו נשארים אז ביחד הייתי רק מאמללת אותו.

סיפור לא פשוט

פעם היה לי חבר קרוב שממש היה אצלי בן בית. היה לו חדר משלו, ומיטה מוצעת, וכמעט בכל יום היה מגיע לישון, לאכול, להתקלח, לפטפט וכו'. היה לנו מאד כיף ביחד, או כך לפחות חשבתי אז. עד שיום אחד הוא סיפר שהוא היה רוצה להכניס לחדר למיטה זוגית, ורק הוא לא יודע איך להסתדר עם המצפון... נבהלתי. לא יכולתי להסכים. ואז הוא החליט שהוא עוזב, נוסע לחו''ל. אמרתי שאתגעגע, אבל הוא היה נחוש לנסוע. לא יכולתי וגם לא רציתי למנוע ממנו.
בתמימותי האמנתי שאפשר להיות חברים, למרות שכל אחד מאיתנו שייך למישהו אחר. לא התכוונתי אף פעם לעשות דבר שאסור לעשות. לא רציתי להסתתר ולא לפגוע באף אחד. חשבתי שמה שמותר מותר ומה שאסור אסור ויש הרבה מאד דברים שמותר ואפשר לעשות ביחד. רציתי לקוות שאפשר להסתפק בזה. טעיתי. אולי לא בכך שחשבתי שזה אפשרי אלא בכך שהשארתי את המחשבות הללו בלב שלי, ונתתי לו- לחשוב מחשבות אחרות...
גם אחרי שנסע, לא הצלחתי לוותר על התקווה. השארתי את המיטה מוצעת כמו שהייתה ואת התיקים מסודרים בפינה, לא הרשתי לאף אחד להזיז שום דבר. כי אולי הוא יבוא...ורק פעם בשבוע נכנסתי לחדר כדי לנקות... ובכיתי. היה לי קשה. אי אפשר להסביר עד כמה.
בטיפשותי, לא רציתי להתייאש, לא הסכמתי לוותר, החלטתי לקחת יוזמה, ניסיתי להתעניין, לכתוב, להתקשר, לומר שלום...מבעד לעקשנות והקשיחות שלו יכולתי להרגיש בצער ובגעגועים. עד שבאחד הניסיונות המטופשים שלי הוא איבד את הסבלנות, וניתק את הטלפון.. כעסתי. שתקתי חצי שנה... ואז, לא יודעת למה, בהחלטה של רגע, ניסיתי שוב.
ופתאום... הוא אמר שהוא חוזר...(בתשובה). עד היום אני לא מצליחה להבין את הסיבה... בשבוע הראשון הייתי צמודה למחשב - אולי ישלח א-מייל, ולטלפון - אולי יתקשר, בשבוע השני עדיין חיכיתי, בשבוע השלישי עדיין קיוויתי אבל הראש אמר שזה נגמר.... שזה כבר לא יהיה אותו דבר. הוא לא רוצה קשר. או יותר נכון הוא רוצה דבר אחר. דבר שאני לא יכולה לתת.
ואז נזכרתי שגם כאשר היה נהדר, אני זו שיזמתי את השיחות והפגישות...ופחדתי אפילו לתת לזיכרון הזה פרשנות...הרגשתי שאני אוהבת יותר מדי..
ושוב היה קשה, אולי אפילו קשה יותר. בכל פעם שנפגשנו- זה היה משמח וממלא תקווה מצד אחד אבל גם כואב ומאכזב מצד שני. השיחה לא זרמה. סוף עידן התמימות. הרגשתי שאבדתי חבר, שלא ישוב יותר.
ובכל זאת עד כמה שזה נשמע מופרע ולא הגיוני, עדיין שמרתי על החדר שלו בבית שלי. היה כבר יותר קשה להיכנס לנקות את החדר ולהיזכר במה שהיה או היה יכול להיות. התיקים שהיו מלאים בזיכרונות, לאט לאט נעשו כבדים יותר ויותר, והיה קשה להזיז אותם כדי לנקות את החדר.
למרות זאת לא העליתי בדעתי להוציא אותם מהבית. חשבתי אולי להעביר אותם למקום אחר, שפחות יפריעו... שלא אצטרך להיתקל בהם בכל שבוע... אולי לסדר את המיטה, אולי להעלות את התיקים לבוידם. האם אצליח לשכוח ???

ואז לראות אם באמת "אם מישהו לא רוצה אתכם עכשיו הסיכוי שירצה אתכם בעתיד כמעט ולא קיים"

ניתוח קר וחד לא מתאים לענייני אהבה, לא מתאים לעניינים שבינו לבינה. יש 1001 סיבות מדוע מישהו רוצה לסיים את הקשר, ויש 1001 סיבות מדוע יכול להיות שהם עוד יחזרו ויחיו באושר ועושר.... זוגיות זה אחד מהנושאים הכי מורכבים בחיים. וכללי אצבע כמו שאת מנסה לתת, בעניין הנדון, זה הדבר האחרון שמתאים פה. על כל דוגמה כמו גדי ונירית, ישנן אלפי דוגמאות סותרות, ישנן אלפי דוגמאות הפוכות. הדרך היחידה לקבל החלטות נכונות היא לפעול (בעיקר) על פי הלב והאינטואיציה.
הגישה שלך (לפחות בעניין זה) היא קרה מדי, חדה מדי, גישה של רק שחור או לבן, רק כן או לא. והגישה הזו לא מתאימה לענייני אהבה, לא מתאימה לכל מה שקשור לרגשות, ללב ולזוגיות. לעניות דעתי, נכון יותר אם היית מציעה מספר דרכי פעולה, מספר סיטואציות אפשריות, לעניין הנדון. היה נכון יותר אם היית מביאה מספר מקרים, מספר דוגמאות ולא רק דוגמה אחת ''מייצגת'', כי היא לא בהכרח מייצגת (כמו שאמר/ה בצדק מגיב/ה מספר 6). אנחנו לא רובוטים, אנחנו בני אדם. נסי לראות את הדברים בצורה קצת יותר אנושית, קצת יותר רחבה. ולהבין שלא הכל בחיים הוא שחור או לבן. על אחת כמה וכמה כשמדובר בענייני אהבה וזוגיות.

הוא אמר לי בואי נשאר ידידים, אני התקשר וכו' וכו' ואני סירבתי להבין את מה שהוא רוצה לומר. אני כבר לא בענין שלך.

גדי ונירית זה לא בדיוק מחקר ססטיסטי

ומה עם בהתחלה היתה זו התאהות הדדית ששני הצדדים יודעים שספק אם יחוו שוב ? .
האמת היא שגם בנושא זה , לפעמים זה נגמר ולפעמים לא וגם בזה אי אפשר לקבוע כללים. פשוט, הכל יכול להיות, אבל הכל.

לפעמים זה גם סתם עניין של מזל

הייתי נשוי 15 שנה ונפרדנו אחרי שגיליתי שיש לי קרניים די גדולות. זה התחיל כשהיינו נשואים 5 שנים עם ילד ויום אחד הייתי צריך לבוא לעבודה של אשתי לקחת משהו . כשעליתי לקומה ראיתי עובד אחד ממזמז אותה די חזק והיא לא ממש התנגדה. אני נכנסתי ללחץ והתחבאתי כדי שלא יראו אותי.חיכיתי חמש דקות ואז יצאתי כאילו רק הגעתי ולקחתי את מה שהייתי צריך. רק לאחר זמן קלטתי שאני כאילו התביישתי שהם יראו אותי וזו הייתה התנהגות מטופשת כי מי שהיה לא בסדר זה הוא והיא.במשך השנים וזה התברר רק סמוך לפרידה היו לה יחסים עם עוד כמה כנראה מהעבודה וכאלה שעבדו איתם . לכן כשנפרדנו אמרתי שלום ולא להתראות כי כך צריך לנהוג עם מי שמצמיח לך קרניים . היום אני לא מדבר איתה מילה כאילו אנחנו לא מכירים וזה גם כשהיילדים באים אלי והיא בטלפון ואני ממליץ לכל מי שעבר דבר דומה לנהוג כך כי זה יקל עליו מאוד.

תודה בסטה !