לספר על המצב המואר מניסיון אישי.

ג'אנגו, משנתו של שטיינר לא מאובנת. היא דווקא המשנה הכי שווה מכל המשנות כולן. קריאה של משנת שטיינר מרחיבה ופותחת את המודעות עד שכבר כואב ותאי המוח צורחים. שטיינר הוא חוכמת אמת נדירה.

...על מה ולמה אני מתאמץ, תבין את זה או לא.

אני מאמין (ואמונה אמיתית נובעת מנסיון ומהכרות ולא מסתם משאלת לב, אבל זה נושא בפני עצמו) שמאמצים כנים נושאים פרי...לא תמיד במקום ובזמן שמצפים לו, לא תמיד בדיוק אותו הפרי שאפשר היה לקוות שהם ישאו (לפעמים גם פרי הרבה יותר משובח מהציפיות המוקדמות, לפעמים לא) אבל אני באמת ובתמים מאמין שהם כן.

אז אני זורע, ומשקה. נאמן אך ורק לאמת שלי, על כל הרבדים שלה שאני מסוגל להכיל.

אז את הטיפות האחרונות במשפך שלי למאמר הזה אני רוצה להקדיש לליבון אחרון של הנקודה שעל הפרק כרגע....והנקודה היא (נקודה רב מימדית כמובן, אולי אפילו הכי רב מימדית שיש :) האמת...ה-אמת.
הרי עולה כאן השאלה...מהי האמת? במצב הנוכחי ואיך אפשר לדעת ולהגיע אל האמת באופן כללי? (ע''ע הדרך לאמת)
זו שאלה ספציפית במקרה שלנו כאן בטוקבק כרגע, אבל זו גם תמיד שאלה חיה בכל מצב וסיטואציה...כך שאני מוצא טעם להתאמץ בגינה עוד קצת.

לאמת יש תכונה שאין לשקר ולדמיון והיא שניתן להווכח בה...וכל אדם עם שאיפות להתקרב לאמת באמת, לא משנה באיזו ''רמה'' הוא נמצא, צריך לשאוף להתחבר ולדבוק ל- וב-אותה אמת שהוא יכול להווכח בה במציאות הישירה שלו...כי האמת מובילה לאמת, אין דרך אחרת...יש הרבה פיתויים לא להכיר בה, באמת הזו, המיידית, אבל הגבורה האמיתית והמועילה ביותר היא אכן, כנגד כל הפיתויים והתעתועים של המייד והאגו, לדבוק בה בכל הכוח ועם כל הכנות. כל נסיון אחר, כמו שאתה נוכח ברגעים אלו מביא לכך שכדור השלג המתעצם של השקר הפנימי יאיץ ויעצים את מהלכו.

במקרה שלנו, האמת המוחשית הזו שאתה ועוד רבים אחרים יכולים להווכח בה (גם בלי עזרתי) ושלמרות שהיא אולי לא ''נעימה'' לאגו, היא ממש ממש נגיעה באמת ומתוקף זה שהאמת מובילה לאמת היא היא ה''דלת'' שלך ושל כולם לעוד ועוד אמת....האמת הספציפית שאני מדבר עליה היא שאתה ועוד הרבה אחרים לא יודעים אם אני באמת מואר או לא.
אתה לא יודע. אתה לא יודע את זה כמו שאתה יודע את הכיסא שאתה יושב עליו...מבחינתך באופן אובייקטיבי, יכול להיות שאני מואר ויכול להיות שאני לא מואר, אין לך שום דרך לדעת את זה באמת. האגו שלך אומר לך משהו ואתה יושב עם המילים שכתבתי ומנסה לעשות ספקולציות ולאשש את מה שהאגו שלך מספר לך, אבל כל זה לא מקדם אותך לשום דבר....זו גם הסיבה שיצאתי נגד כל אותם מדרגי מוארים אינטילגנטיים.
אז הטיפ האחרון ויקר הערך ביותר שלי למחפשי האמת באשר הם הוא...דעו מה שאתם יודעים ויותר מיזה דעו מה שאתם לא יודעים.

גם יהיו לכם פחות מבוכות בטוקבקים ככה, אבל זה היופי שבאמת....היא עוזרת גם בגדולה וגם בקטנה.

פנק אותה בנשיקות!
ג'אנגו

קודם כל, הדיונים פה לא נערכים בבית משפט מטאפורי שבו דנים את ''הנאשם בחוסר הארה'' לקביעה מהו חוסר ההארה הזה, ולעונשים עליו. זה בסה''כ פורום של העלאת דעות. יבחרו לקבל אותן (בין אם של ג'אנגו פרסיקו, או סגל) - יקבלו. יבחרו שלא - לא יקבלו אותן.

מה כל כך מכעיס אותך בזה שחלק מהמגיבים מקשיבים לו ובוחרים לקבל את הדעות שלו?
אני לא רואה שום דבר מכעיס בזה. אני בסך הכל רואה בנאדם שאומר מהי דעתו. זה הבנאדם השומע שבוחר למה להקשיב, למי הלקשיב, ומה לקחת מהנאמר.

לעומת זאת אני רואה משהו מאוד מכעיס במה שאתה עשית. ללכת ולתקוף בנאדם באופן אישי - על למה הוא בוחר לטקבק, על מי הוא ומה הוא. ולמה עשית את זה?? כדי לתרום לדרגת ההתפתחות הרוחנית שלו? או סתם כדי לתקוף, כדי לערער את האמינות שלו, וכדי שיקשיבו רק לך ולשכמותך?

בסופו של דבר, אתה לא ניסית לעזור לאף אחד פה (מלבד ההתיימרות להציל מטקבקים עלומים (ולכאורה לדעת האם הם נפגעים - מאיפה לך?) מתוקפנות אינטלקטואלית). מה שאתה קורא לו ''חלוקת ציונים להארה'' שאולי זה ניסיון להראות את הדרך שנראית נכונה ותורמת, זה משהו שבבסיס שלו הוא הרבה יותר חיובי.

הניתוח השכלתני והתיאורטית של הרעיונות הבודהיסטים הללו הוא פשוט קטסטרופה משוללת כל הבנה של ממש את המציאות כפי שהיא ואת הרעיונות הללו עצמם.

וזה אף פעם לא מפסיק להדהים אותי איך זה שהתורה שחרטה על הדגל שלה את החמלה, מהווה מוקד משיכה כל כך חזק לאנשים אובר אינטלקטואלים או סופר אגואיסטים או חולי שליטה כפייתיים או כאלו שפשוט שונאים את החיים ואת עצמם (וכמובן קומבינציות של כל הנ''ל).
ואני לא אומר את זה כהתקפה חלילה...אני אומר את זה עבור מי שיכול להסתכל על עצמו בכנות ולזהות את האספקטים הללו שבו ואיך הם שולטים בו ומובילים אותו אל הכיוון החידלוני הזה.

מה שמדהים בכל הסיפור הזה עם המאיה והעולם האמיתי והעולם האשלייתי הוא שבשורה התחתונה העולם האמיתי הוא בדיוק העולם כמו שהוא נראה על פניו, כלומר שיש את כל מה שאנחנו רואים שיש. יש אותי יש אותך ויש את כולם ויש את המחשב הזה והחיווטים שלו והכל עובד כמו שהוא עובד ומתקלקל כמו שהוא מתקלקל זה אמיתי לחלוטין.
זה כל כך אמיתי, שמי שמתעורר למציאות הזו פשוט נתקף בהלם.

הדימוי הכי טוב שלי לעניין הזה הוא סרט קולנוע...האדם הישן, זה הלא מודע רואה את העולם כאילו הוא סרט שמוקרן על מסך קולנוע. הוא יושב לו עם הפופקורן שלו באולם חשוך, בוהה בתמונות שרצות על המרקע וככה הוא חי את החיים שלו.
ההתעוררות, ההתעוררות אל העולם האמיתי בדימוי הזה, היא בעצם התעוררות לגלות שזה בכלל לא סרט קולנוע שאתה יושב עכשיו וצופה בו מהצד ושאתה נפרד מהסרט הזה, זה בכלל לא סרט והכל אמיתי ולא רק שזה אמיתי, אתה ממש בתוך הסרט עצמו, אין בכלל סרט, זו המציאות לאמיתה, ואם הקאובוי הזה יורד עכשיו מהסוס ונותן לך סתירה, היא תצלצל לך באוזניים שבוע.
ואתה (''הצופה'') ממשיך לבהות בסרט כאילו תיכף ידלקו האורות והסיוט יגמר...איך אומרים?: אתה בסרט!
והסרט שלך במקרה הזה הוא שאתה חושב שאתה בסרט ואתה לא מאמין שהמציאות היא אמיתית ושאתה פאקינג צריך לחיות את החיים שלך.
תחייה אותם עד שתגלה שהם אמיתיים יותר ממה שיכולת לדמיין בכלל.
אתה אפילו לא יודע מי אתה בסרט הזה...וזה מוביל אותי להסבר נקודתי על הטעות שלכם עם הפרשנות של פילוסופיית הריקות או איך שלא תקראו לה הפסאודו בודהיסטית הזו...
בהודעה הבאה.

שכה יהיה לי טוב.

נסיון לעשות סדר טייק 1...

דבר ראשון, אין כזה דבר התודעה שלי והתודעה שלך והתודעה של שבי ושל מושון. התודעה היא אחת.
עכשיו, כמו שאמרתי בהודעה הקודמת, גם אני קיים וגם את וגם שבי קיימים וגם ראמאנה ושייקמוני היו קיימים, והתודעה, אותה תודעה בדיוק....כשהיא באה במגע איתך ועם שבי ועם עוד כמה מיליארדים של בני אדם היא מסתבכת, נשברת (כמו אור) ומקבלת החזרים חלקיים של עצמה באופן שבכל אחד מבני האדם היא תופסת את עצמה כאילו היא רק אותו אדם אחד ויחיד, כלומר, כששבי בוחן את המודעות שלו הוא נוכך שהוא יכול להיות מודע רק לעצמו והוא לא יכול להיות מודע לשום דבר מחוץ לשבי.
וזה קורה באותו אופן אצלך יערה ואצל כל אחד משאר בני האדם שלא התעוררו עדיין.
אבל זה כך רק בגלל שהתודעה כלואה בתוך הגבולות של התפיסה האנושית.
עכשיו בואי ניקח חדר שיש בו עשרה אנשים לא מוארים....התודעה חודרת אך במעט לכל אחד מהם (שוב מזכיר שהתודעה היא אחת, היא כמו אור שמגיע ממקור אחד ופוגע בכל מה שקיים)...אם אחד מהאנשים הללו ''נעלם'' או מפסיק להתקיים, התודעה הזו ממשיכה לזרוח על כל הנותרים ולנסות לחדור אליהם, להאיר אותם.
אם עברו שישים שנה ווכבר נולדו כמה דורות חדשים לאותם אנשים שהיו בחדר והדור הנוכחי מזדקן ויעזוב את העולם בקרוב, התודעה ממשיכה לזרוח על ועם הדורות הבאים, זו אותה תודעה בדיוק, וככה היא ממשיכה לזרום לה עם החיים.
עכשיו אם נחזור לאותם עשרה אנשים לא מוארים שבכל אחד מהם התודעה חודרת אך במעט (כי היא כלואה בנבכי התפיסה שלו), ונאמר שפתאום אחד מהחבורה התעורר, התודעה בעצם פרצה את גבולות התפיסה האנושית שלו והתודעה עצמה, אותה תודעה שזרחה ותזרח לאורך כל הדורות, מתגלה בו במלא הדרה וזורחת דרכו ללא הפרעה תוך כדי שהיא מודעת להיותה אותה השמש שזרחה מאז ומעולם ותמשיך לזרוח לעד.
מה שקורה במצב שכזה הוא שהאדם ההוא הופך מואר בזמן ששאר החברים שלו ממשיכים להיות ישנים, הוא רואה את זה, בעצם התודעה רואה את זה דרכו. מי שהוא חשב שהוא (התודעה שתופסת את עצמה באופן קלוש ומעוות, הדימוי העצמי שלו) התפוגג לאלף עזזלים, והגוף שלו עומד שם, בדיוק כמו שהגוף שלו אמור להיות ובדיוק כמו ששאר הגופים של החברים שלו נראים בדיוק באותו חדר שהוא נמצא בו, והגוף שלו הוא פשוט מיכל שקוף שדרכו זורחת התודעה.
ועל פי הדימוי הזה צריך להבין מה המשמעות של כך ש''את לא קיימת''...זה לא שהעולם לא קיים, זה רק הדימוי העצמי שלך, איך שאת תופסת את עצמך ומי שאת חושבת שאת שלא קיים באמת ולא היה קיים אף פעם מלבד בדמיונך.

עכשיו מה קורה כאשר שניים או שלושה או יותר מהחברים מתעוררים?
אותה התודעה זורחת בכולם ודרך כולם בו זמנית.

מה שקורה בעולם שלנו הוא פשוט מאוד....התודעה מנסה להזדווג עם העולם כדי לחזור לשלמות העצמית שלה...ואנחנו בני האדם הם הצומת הראשית שבה נפגשים הרוח והחומר.

כאשר הגוף שלי ימות התודעה לא תוכל להתבטא דרכו, אלא שאני מאמין שהיא מתבטאת דרך הרבה גופים...ושיש עוד גופים! זה ההבדל העיקרי החשוב בין התפיסות של שנינו - שאני מאמין שיש תפיסות של שנינו ושאת חושבת שיש רק אותך שמשליכה את התפיסה שלי, אני מאמין שלשנינו יש תמונות תודעתיות, שהתודעה מביטה (משליכה) את המציאות גם ממני וגם ממך למרות שיש רק תודעה אחת ואילו את חושבת שיש רק נקודת מבט אחת...

והתודעה שלי היא רק חלק מסך התודעה, היא רק ביטוי אחד שלה, (אני מפנה אותך לג'אנגו לתיאור יפה של העניין)...

יום טוב

למשל, אני יכול להיות במצב של היפנוזה שמישהו הכניס אותי אליו, אני יכול להיות על טריפ של ל.ס.ד, על הירואין, על קראק-קוקאין, שיכור מיין או שלא מיין, אני יכול להיות במצב של שינה עמוקה נטולת חלומות, אני יכול להיות במה שמכנים מצב העירות הרגיל, או במצב של תודעת-על, או שאני יכול להיות במצב שבו אני חולם בהקיץ, או במצב שמעניין אותנו כרגע שהוא מצב החלום הרגיל.

לא חשוב באיזה מצב תודעה אנחנו נמצאים, ברמת העיקרון העולם האמיתי שם בחוץ (כאן) נותר אותו הדבר. תמיד אותו עולם.

רק היכולות שלנו לתפוש את העולם, להבין אותו, ואז לפעול בו, רק הן, ואך ורק הן, משתנות עם ההשתנות של מצב התודעה שלי. העולם עצמו תמיד נותר על כנו וממשיך לפעול על פי אותם חוקים אובייקטיביים.

דוגמא :
כמעט לכל אחד מאתנו קרה לפחות פעם אחת בחיים שקיימנו עם שותף/שותפה אהוב/אהובה מערכת יחסים רומנטית וסוערת שנמשכה לאורך תקופה ארוכה.

לרבים מאתנו יהיה קשה מאוד להודות בכך, אבל אלו מאתנו שמצויידים במידת הכנות הדרושה ומוכנים לאמץ את הזיכרון בלי לחוס עליו יהיו מוכנים להודות, גם אם רק בינם לבין עצמם, שקרה להם לפחות פעם אחת שכשמערכת היחסים האוהבת הזו הסתיימה, והן תמיד מסתיימות בסוף, גם לאחר תקופה ארוכה, לפעמים של שנים, הם מצאו את עצמם מתעוררים לבד על המיטה וגילו ששותפם/תם יפה/ת-התואר למערכת היחסים הסוערת והארוכה היתה לא אחרת משמיכת הפוך שלהם המגולגלת לערימה במרכז המיטה.

זה גם מצחיק וגם עצוב, אבל אנחנו כאן בשביל ללמוד. מה קרה כאן בעצם ? יש עולם אמיתי שם בחוץ (כאן) שאינו הקרנה שלנו, ושאותו מייצגת שמיכת הפוך המגולגלת. במצב התודעה הערה הרגילה שלנו אנחנו יודעים היטב מהי שמיכה, מה השימושים שלה, לאיזה דברים אנחנו בשום פנים ואופן לא יכולים לצפות ממנה, ואיזה דברים מאוד יביכו אותנו אם ניתפש מבצעים אותם בשיתוף פעולה עם השמיכה.

אבל, כשמתרחשת נפילה במצב התודעה שלנו, כשהערות והמודעות שלנו פוחתות, למשל כשאנחנו שוקעים אל תוך חלום, כל היחס שלנו אל העולם האמיתי (המיוצג על ידי השמיכה) משתנה. אנחנו שוכחים את כל מה שידענו על התכונות האמיתיות שלה, על הייעוד שלה, על מה שאפשר לדרוש ממנה ומה שאי אפשר, ולפעמים אפילו מתדרדרים מוסרית ומבצעים איתה מעשים שלו היה בנו רק ניצוץ של מודעות היו ממלאים אותנו בבושה ובחרטה כנה מעומק הלב.

וכל אותו הזמן השמיכה שלנו נותרה אותה השמיכה. רק מצב התודעה שלנו הוא זה שהשתנה. ולכן אמרנו שמצב התודעה שלנו הוא זה שקובע את מה שנתפוס מהעולם האמיתי, כמה קרובה למציאות האובייקטיבית תהיה ההבנה שלנו אותו, וכמה נבונים ומועילים יהיו המעשים שנעשה בעולם.

הטענה הרוחנית, היא שכמו שיש הבדל גדול ביכולת התפישה ההבנה והפעולה שלנו במצב בערות מול מצב החלום (או השינה), כך גם ישנם מצבי תודעה אפשריים, גבוהים יותר ממצב הערות הרגיל שלנו, שההבדל בינם לבין מצב הערות הרגיל שלנו הוא לפחות כמו ההבדל בין תודעת החלום שלנו לתודעת הערות הרגילה.

אם נתקדם לאותם מצבי תודעה, מבטיחות לנו שיטות רוחניות שונות, כל התפישה ההבנה והפעולות שלנו יעברו מהפכה מהותית, ממש כאילו מצב הערות הרגיל שאנחנו מכירים היה חלום שממנו התעוררנו סוף כל סוף אל ערות אמיתית באמת. ואז, כל מה שחשבנו והאמנו על העולם (האמיתי) ועל החיים (האמיתיים) ייראה לנו כאילו כאילו קיימנו מערכת יחסים סוערת עם שמיכת פוך.

וכל אותו הזמן, השמיכה היא אותה שמיכה, והעולם הוא אותו עולם.

התחושה האינטואיטיבית שלי היא שאם תצליח לבצע הסטה של מרכז הכובד האמוני שלך (או של נקודת המאסף חחח...) מהפרשנות הראשונה שהזכרנו אל הפרשנות השניה, תעשה צעד ממשי אל עבר ערות אמיתית ואובייקטיבית, שתוביל גם לשיפור משמעותי בלחץ הדם של ג'אנגו :).

שנה טובה.

בגלל שהעירו את תשומת לבי לאפשרות שהשיחות כאן הן בעלות ערך רב, ובגלל שלא הייתי רוצה לפסול את האפשרות הזו על הסף ללא בדיקה, אז אנא הרשה לי, כמעין בלון ניסוי ראשוני, להציע תיאוריה שגם היא קצת קשה לתפיסה, אם כי הרבה פחות מזו שאתה מציג, ושלתחושתי התעמקות בה עשויה, אולי, לשחרר אי אלו מהנופלים ברשת השעטנז המוזר שאני קורא לו ''בודהיזם ודאנטי'' מרעיון שווא אחד לפחות מתוך שלל רעיונות השווא שהזרם הזה כופה על המאמינים בו.

בעיקרה, התיאוריה הזו טוענת שצריך להפריד בין התלות ההדדית והאחדות האורגנית של כל התופעות - ובתוכן גם התופעה של עצמנו (עצמך) - וחוסר היכולת לבודד בידוד מהותי איזושהי תופעה אחת מכל התופעות האחרות ולהוכיח קיום בלתי תלוי שלה מצד אחד, לבין היותן של כל התופעות השלכה של התודעה הפרטית של אדם כזה או אחר - למשל שלך, מצד שני. (אולי כדאי לקרוא את המשפט הזה פעם נוספת. אני הבנתי אותו רק בפעם השניה).

אלו שני דברים לגמרי שונים, והטענה הראשונה בכלל לא מחייבת את הטענה השניה.

התיאוריה שאני רוצה להציע היא שמקור הקשירה המוטעית בין שתי הטענות הללו מתחיל בתעתוע שגורם לנו השימוש הרווח במונח מטאפורי שגור מאוד בחיים הרוחניים ושמו : ''התעוררות מחלום''.

כמעט בכל הדרכים הרוחניות נהוג לעשות שימוש במונח הזה שכוונתו היא שבשלב מוגדר כלשהו של תהליך ההתפתחות הרוחנית, המתפתח, אתה למשל, עתיד לחוש את עצמו כמי שהתעורר מחלום.

בעיקרון יש שתי דרכים שונות שבהן אפשר להבין את הדימוי הזה:

על פי התפיסה המקובלת, עולם החלום כולו הוא הקרנה של התודעה הפרטית שלנו. בחלום יש בתים מכוניות אנשים מריבות אהבות ושאר אינטראקציות, מדשאות חנויות מסעות קניות, בקיצור עולם ומלואו שעם ההתעוררות שום דבר ממנו לא נותר, והוא מתפוגג לו כבועת סבון.

זו דרך אחת להבין את דימוי החלום, ואז, בהתאמה, נבנית אצל המועמד להארה שדבק בפרשנות הזו הציפייה שעם ההתעוררות שלו כל העולם המוכר המכונה בדרך כלל בשם ''העולם האמיתי'' כולל הירח השמש הכוכבים אירן סוריה קוריאה אולמרט בוש ואבו מאזן יחד עם כל מכונות האספרסו והמכונות לרחיצת מכוניות בעולם וכל בני משפחתו פשוט יתפוגג לו כבועת סבון, והוא יגלה את עצמו כבורא האחד שאין בלתו שיצר את כל העולם המוצק לכאורה, מהאטומים ועד לגלקסיות שבו, בכוח ההקרנה של התודעה הפרטית שלו.

בגדול, זו הפרשנות של הביטוי המושאל ''להתעורר מחלום'' שאתה מאמין בה על פי מה שאפשר להבין מדבריך, ואפשר מיד לראות למה ג'אנגו מתעצבן עליך, ובצדק. כי זה אומר שג'אנגו בכלל לא קיים ואתה הוא זה שמקרין אותו כולל את מצב רוחו הנסער מתגובותיך וכולל את ניסיונותיו האוהבים והכושלים לנזוף אותך חזרה לתלם. תסכים אתי שזה היה מעליב כל אחד מאיתנו.

הפרשנות השניה של הביטוי 'להתעורר מחלום' היא מעט יותר מורכבת. בבסיסה עומדת הטענה שאי אפשר לכנות מצב כלשהו בשם 'חלום' אם לא מניחים מראש גם 'עולם אמיתי' שרק כשעולם החלום מושווה אליו יכולה להתברר חוסר הממשות של עולם החלום לעומת העולם האמיתי.

כלומר הנחת היסוד של הפרשנות השניה, שאנחנו עוסקים בה כרגע, היא קודם כל שיש עולם אמיתי שם בחוץ שאינו תוצר של הקרנת התודעה שלי ושיש לו קיום עצמאי שהוא בלתי תלוי בכלל בקיומי האישי (כי אם כל העולמות האפשריים תלויים הקרנה אישית שלי, לא יכול להיות שום קנה מידה להבחנה בין מציאות לחלום והמילה חלום היתה הופכת לחסרת משמעות ו'נאסרת' לשימוש).

אז יש שם בחוץ (כאן) עולם אמיתי. זו ההנחה הראשונה. ההנחה השניה היא שאת קיומי העצמי בתוך העולם הזה (כמו גם קיומך העצמי שלך) אנחנו יכולים לבלות במצבים מאוד שונים של תודעה.

מיד נמשיך,

רק עכשיו יצא לי להתעמק. תשובה מעולה

:)

זה אמנם נכון שעד שאני לא אחווה את החוויה אני לא אדע בוודאות, אלא שגם אחרי שאני אחווה את החוויה אני לא אדע בוודאות...
אם כבר לא יהיה אני הרי ש-***אני*** עדיין לא ידע כלום... (תחשוב על זה קצת), אם ישאר אני שמביט אחורה על החוויה, אני עדיין קיים, והחוויה יכולה להיות עדיין במסגרת ''פיל ורוד''...היא עדיין זכרון של משהו, במסגרת החיים עצמם, במסגרת הגוף (למרות שכאמור היא יכולה להיות משהו מעבר)

לגבי השאלה:
דבר ראשון והכי חשוב - לדעתי אתה קיים בתודעה שלי! אבל גם אני קיים בתודעה שלך ושתי התודעות שלנו (שהם למעשה תהליכים, לא נרחיב מעבר לזה) קיימות בתוך עצמם...
ויש גם אינטראקציה בינהם.

דקארט (נראה לי) אמר ש: ''אני חושב משמע אני קיים'', זו ההנחה הבסיסית היחידה שניתן לעשות לטעמו - אלא שלמעשה גם היא לא נכונה, למעשה אין לך שום ידיעה מה התחושה של משהו שחולמים אותו, אולי אנחנו בסך הכל ''פיל ורוד'' של מישהו...האם אנחנו יודעים איך ''פילו ורוד'' מרגיש?, ואם הוא מרגיש?...ברור שלא! אלא אם כן הגדרת מראש שלא ייתכן שחלום מרגיש משהו, אבל אין לך שום הכרח לוגי לכך...

ולכן או שאתה לא יכול לומר כלום על שום דבר, או שאתה בוחר את נקודת היציאה שלך, שרירותית...אני בחרתי לומר שהתמונה התודעתית שלי משקפת משהו קונקרטי (קיים ממשי ומתפקד) ולא שהיא ***יוצרת*** משהו ממשי ומתפקד ויש הבדל גדול! - זה אומר שאתה קיים, אולי לא כמו שאני תופס אותך, אבל קיים ממשי ומתפקד - למה בחרתי כך? כי לבחור אחרת ולטעות היא טעות זוועתית לעומת הטעות שיכולה להיות אם אתה לא קיים ''מחוץ'' לתודעתי...
בקיצור בחרתי לא להיות סוציופאט ואפילו לא להתקרב לכך ועדיין באותו הזמן להבין שהתמונה התודעתית אינה המציאות עצמה...

אין שום הכרח לוגי ולא יכול להיות, אין שום הוכחה שאין ''פיל ורוד'' בחדר, כל הוכחה נבנית על הנחות יסוד, אתה מוזמן לבחור את שלך...מבחינתי כל דבר שאין ולא יכולה להיות איתו שום אינטראקציה מבחינה עקרונית (אפילו לא ע''י מתווך) לא שווה התייחסות!

כלומר שהטענה שעומד מאחורייך ארנב שקוף וחדיר ששותה מיץ גזר שקוף לא משמיע שום צליל ולא יכול להשפיע על המציאות שלך בשום דרך היא חסרת כל ערך לוגי, כל טענה/הוכחה תהיה זהה מבחינת המשמעות שלה.

כנ''ל לגבי ''פיל ורוד'' בחדר...אם הוא לא משפיע על המציאות שלך בשום דרך (גם עקיפה) אין לו שום קשר למילה קיים, והיא לא אומרת כלום לגביו - אם תרצה בשפה ''בודהיסטית'' כל עוד הוא לא מתפקד וממשי הוא גם לא קיים...
אין הפרכה לוגית לקיומו ולא יכולה להיות!

במידה מסויימת ניתן לומר שהמחשבה עליו, הדיבור עליו יוצרת איזה סוג ''רזה'' של קיום, קיום בתוך התודעות שלנו, (אנחנו תוהים אם הוא קיים או לא ויוצרים תמונה שלו בתודעה, מדמיינים אותו עושה משהו...) ולמרות זאת, למרות שיש תמונה תודעתית שלו, הוא לא ממשי ולא מתפקד ואי לכך אפילו בראייה בודהיסטית הוא לא קיים...

עכשיו תסביר לאן אתה חותר

נניח שאני צריכה לשמור מצוות להניח תפילין וללכת לבית כנסת או שאני צריכה לעשות מדיטציות כדי לעדן את המיינד שלי כדי להגיע לאנשהו בחיים האלו עם הגוף האנושי הזה ואם אני לא אספיק לעשות זאת... אז שוב פעם אני מתגלגלת ומתחילה מההתחלה...

אם זה נכון, ואני לא אומרת שכן ואני לא יודעת אבל אם זה נכון אז חבל לי על זה שבלל שלא בדקתי וחקרתי וניסיתי לא יכולתי ''לצאת'' או ''להתעלות'' מעבר ולראות עולם אחר, שאולי אולי יותר טוב ואולי אולי נצחי ולא נגמר בסוף החיים האלו (לנשים זה 78 שנה לא ככה :) )

ולחשוב שלפני שניה ביטלת את הערך של השיחות שלנו,
בסוף עוד תתעורר לי כאן מול המקלדת ;)

כל שניה בחיים היא הזדמנות לעבוד, השאלה היא לא מה אתה עושה בה, אלא איך אתה ''עושה'' אותה.

שנה טובה נפלאה ומבורכת לכולם!

אני אומר שאין לאף אחד שליטה ***מוחלטת*** על ***כל*** המציאות! אבל לכל אחד יש שליטה על חלקו במציאות...

לצורך העניין יש לך שתי בחירות: להיות נהג זהיר או נהג לא זהיר, למרות שבשתי המקרים אתה יכול לעשות תאונה הרי שבמקרה הראשון (שבו אתה זהיר) יש לך יותר סיכוי לא לגרום לאחת...
כולנו בתוך המציאות הזאת, כולנו נהגים וכולנו כפופים לכבישים ורמזורים, אם כולנו נהיה נהגים זהירים אז הסיכוי לתאונות ירד משמעותית...בגלל זה אני מטיף לאחריות...כי במקום להתאמן בלדמיין ''אין תאונות'' עדיף להשתתף במציאות ולעצור באדום - זה פשוט יעיל יותר.

לגבי הדתות. שים לב שאמרתי שאני מאמין באלוהים נוכח, לא רק שזה לא נוגד התערבות אלוהית, אני מגדיר הכל כהתערבות אלוהית, אלא שאתה צריך להתפטר מהאנשת האל לדמות שופטת ולהבין שגם אתה חלק...
לגבי השאר-האם אנשים ששומרים על מצוות לא מאבדים ילדים, לא נפגעים, לא חולים? ברור שכן, אלא שהחוקים של אותם דתות (ובמיוחד היהדות) מדברים על סדר ***חברתי*** ולא ***אישי***, בגלל זה נאמר כי כל התורה על רגל אחת היא ''ואהבת לרעך כמוך''... - כלומר שאם החברה כולה/רובה תשמור על אותם ''מצוות'' לכולם/רובם יהיו חיים טובים...האם זה לא נכון? לגבי כל דבר בחיים? הדתות לא טעו! פשוט הישום מצריך הבנה שאנחנו חלק ממכלול ומזה נובעת גם אחריות קולקטיבית שהיא היפוכה הגמור של הרוח הניו-אייג'ית האישית...

הקאמרה עובדת כשיש מספיק אנשים שעובדים איתה, היא גם ''מדבקת'', כשאתה עושה טוב אתה הרבה פעמים גורר איתך אנשים אחרים (ולהיפך)...ולכן הקארמה נכונה (אני לא מתייחס לגלגולים מתוך בחירה עקרונית, סלח לי)...אבל ללא ספק אם תעשה רע תיצור הרבה יותר רע ממה שעשית, הכל קשור בהכל (החיים האנושיים) ואי לכך גם בדרך הבודהיסטית יש נקודות זכות רציניות ביותר.

אני אומר דווקא ש-***יש חוקיות***, אבל שהיא לא ''אנושית'' **בלבד**, דברים קורים כי יש חוקיות, אחרת כלום לא היה קורה, אבל אני לא מאמין שקארמה (פעולה שלי בגלגול קודם) יצרה גלקסיה מרוחקת מליארדי שנות אור שרק לאחרונה פיתחנו את הטכנולוגיה לצפות בה...

בגלל שאצלי אין בכלל חומר והכל רוח, יש רק הסבר אחד - ומבחינתי הוא רוחני לחלוטין, אם כי אני בספק אם זה ה-''רוחני'' שאתה מדבר עליו (החיים האנושיים שלנו).

שים לב רק לנקודה אחת - גם החיים האנושיים הם חלק מכל הסיבה/תוצאה והחוקיות שביקום, אין הבדל מהותי בין החוקיות שבבסיס מולקולה לזו של החברה האנושית, רק שבטווח האקראית בסר הגודל שלנו נכנס רצון חופשי, מודעות עצמית, כך שלמרות שחלק מהדברים קורים לך הם מעבר לשליטה שלך, יש לך שליטה (באם אתה בוחר בה) בתגובה שלך, או באם בכלל להגיב...
כלומר שעלייך מופקדת האחריות ל-דברים שקורים לאנשים אחרים מצידך...

אם ניקח את האחריות יהיה יותר טוב, אם לא יכול להיות מאוד שלא יהיה בכלל.

יותר ברור?

שבי, כל מה שזה אומר שאת והאורח שלך חווים אחרת דברים, כי יש לכם נקודות מבט סובייקטיביות שונות, תפיסות שונות, מחשבות שונות ורגשות שונים כתוצאה מהתקבעות תפיסות שונות בתודעה במהלך חייכם.

מבחינה אובייקטיבית אין דבר כזה מגעיל או לא מגעיל, זה קיים רק במישור הסובייקטיבי.

הבוס שלך הוא הבוס שלך, וזהו, עוד אדם.

שאלה טובה!

אני חש שהתשובה נעוצה בעצם השאלות שהעלית.

סבל? מהו סבל? אולי זה כמו באימון כושר- אני סובל אבל בעצם משתפר מזה. אולי כל סבל הוא בעצם אימון כדי להשתפר? אז אולי אין בכלל דבר כזה סבל, אולי צריך לשנות לזה את השם ל ''אימון''.

אושר?- הגוף הפיסי שלנו לא יכול להכיל אושר תמידי, הוא יתפרק, ממש פיסית. אושר הוא תופעה הורמונלית. אושר לתפיסתי הוא שלווה, ושלווה נובעת מהתמרת סבל לאימון וצמיחה פנימית.

המתעורר לא ישיג דבר! אל לו לצפות לדבר, זהו לא מסחר עם עם הקיום. תן לי ''הארה'' וקבל בתמורה שתי קוטג'...

הדבר היחידי שישיג המתעורר היא את המציאות האובייקטיבית. זה אולי לא נשמע הרבה, אבל זה המון.

השאלה שלך לא טיפשית בכלל, ואני לא יכול לעזור לך באשר לבחירה של מי מתיאורים המוצעים כאן בשלל התגובות הוא הנכון מלבד להציג את גישתי שלי...

והגישה שלי אלייך בכל הקשור בעיסוק ברעיונות ותיאוריות על המציאות היא בראש ובראשונה לסייג את כולן ללא יוצא מן הכלל, בשום אופן אל תאמיני למה שאת לא חווה ומכירה באופן ישיר, האמת שלך והתורה שלך הם מה שאת מודעת או יכולה להיות מודעת אליו....תשאירי את כל שאר הדברים במישור הסקרנות.

החיים והמציאות שלנו בני האדם לא תמיד קלה ונעימה ומתוקף כך ברור מאוד שרעיונות כגון שחרור מוחלט מהסבל ועליה אל מעבר למציאות נתפסים כפופולאריים מאוד בקרב הרבה מאוד אנשים.
אבל לצערי הרעיונות הללו באופן פרדוקסלי מחזקים אצלהם את הפחד מהחיים וחוסר הרצון לחיות.
לדעתי כדאי להתיחס לחיים הללו כאילו קיבלנו אותם במתנה...זו הזדמנות שלא תסולא בפז, בלי קשר למעמד החברתי או למידת ההכנסה.

אולי לא תמיד רואים את זה אבל רוב המסורות המכובדות מצביעות על הדרך לשחרור דרך כניסה לתוך החיים, קבלה שלהם ולחיות אותם בצורה המלאה ביותר האפשרית.

התודעה היא אכן נצחית, והעולם החומרי הוא משתנה...מדובר כאן שני עולמות מקבילים.
המציאות כפי שהיא נראית לפחות בעיניי היא שיש זיקה בין עולם הרוח (תודעה) לבין עולם החומר....תראי, אנחנו בני אדם מורכבים מחומר וגם מתודעה, ושני העולמות הללו מקיימים מערכת יחסית בתוכנו (אנחנו בעצם מגלמים סוג של מערכת יחסים ביניהם).

העדויות בדבר הארה ופוטנציאל הגשמה אנושי שיש כעט בעולם מצביעות על כיוון שקרוב לודאי כלול בפוטנציאל הבריאה הכולל והוא מיזוג מלא של עולם הרוח והחומר....תוך כדי החיים.
מצב שבו התודעה מתעוררת להכיר את עצמה במהלך חייו של אדם או חייהם של אנשים...
זהו פלא ברמה בלתי נתפסת...גן עדן עלי אדמות.

אפשר לומר שזוהי סיבת הקיום שלך...בשביל זה את חיה כאן ואת התהליך הזה משרתים החיים שלך ושל משפחתך ושל כולנו.

המציאות של הקיום הזה, בעולם הזה, לא תעלם אם כך, ההתעוררות לא מוציאה את האדם מהגוף ומהקיום הזה, להיפך היא מחברת אותו אליהם, אבל באופן משוחרר וטבעי.

הקיום הפיסי שלנו ממשיך לציית לחוקי המישור הפיסי, ואלו לא עתידים להשתנות (גם אם זה קשה או לא נעים לפעמים)....וכשיגיע הרגע שבו הקיום הפיסי שלך ושלי ושל כל אחד אחר יגיע על פי טבע הדברים הפיסיים לכדי סיום, התודעה שלך, ע''פ מידת הזדקקותה, תמשיך הלאה במסעותיה.

אז ההמלצה שלי אלייך היא לקבל את החיים הללו במלא תשומת הלב והאהבה.

לא! התודעה היא אחד המרכיבים, אך גם גופנו הפיסי מורכב מאטומים שהיו כאן מאז ומעולם וימשיכו להתקיים לאחר שגופנו ימות, הם פשוט ישנו צורה.

גם לחומר יש זכרון, גם אם זאת מחשבה מופשטת. בוא ננסה להתכל על זה כמו ''קרינה של חלקיקי זכרון''.

התודעה שלנו יושבת בתוך גוף שיכול להכיל אותה רק מפני שגם הוא מורכב מהנצח עצמו.

הבעיה מתחילה כאשר התודעה והגוף מתחילים לייחס עצמם אחד לשני כתופעה בלתי מופרדת, ואז התודעה מתחילה ליצור תבניות בהקשר לגופנו ומשייכת את התבניות לתפיסה העצמית שלה.

למעשה - תודעה ניצחית בתוך גוף (מכלול אטומים) ניצחי מייצרים ביחד דבר ארעי- הזהות שלנו, ''האני''.
שני הדברים ממשיכים להתקיים לאחר מותנו, אבל הקשר ביניהם ''האני'' מתמוסס חזרה.

השאלה המרכזית היא לא אם הפרשנות שלך מתה איתך, ברור שהיא מתה איתך (אלא אם יש המשך אחרי המוות...בתשובה הזאת אני מניח שלצורך העניין שלא)
השאלה המרכזית היא האם יש עולם שלך ועולם שלי ועולם שלו...אם כן עולה השאלה מה הקשר בינהם, מה הרקע בו העולם שלך ושלי נפגשים.

מתוך זה שאתה מניח שיש עולם שלך ועולם שלי ועולם שלו, אז אולי העולם שלך ימות כשתמות, אבל שלי (באם הארכתי חיים ממך) ימשיך...ולכן התודעה שלך לא יצרה הכל כולל הכל, כי יש גם את העולם שלי...

הראייה האונטולוגית במקרה הנ''ל היא הבנה שיש עולמות במקביל והבנה שיש ''רקע'', ''עולם'' שמכיל את העולמות הללו, אפילו אם כל התקשורת בינהם היא דו-שיח של חירשים...
אני מאמין שיש! פשוט כי אחרת אני צריך לחשוב שיש רק את העולם שלי ואתה - אותה תודעה שאני יוצר תמונה פרטית שלה לא קיימת...בגלל שסוציופאטיות היא אחת מהרעות החולות הגדולות ביותר בעולם שלי אני מעדיף אפילו על בסיס של ספק הקל שבקלים להניח שיש עולם שמכיל הן את העולם שלי ואת העולם שלך...
(אין צורך בפירוט איך כל התכונות של האדם כולל הגבולות הפיזיים שלו, המילים שלו וכיו''ב באלו מצטמצמים בקלות לריקות מוחלטת) - האם אבל יש הבדל באיך ששנינו מודדים את מהירות האור? ולמה לא?...מה איכפת לנו ממהירות האור...

חג שמח

אבל זה כבר נהיה קצת גדול עלי לכסות את כל ההסתייגויות שיש לי מההודעות האחרונות שלך...
אז רק אומר לך , ותקח זאת לתשומת ליבך, שבהודעות שלך בהחלט ניכרו אלמנטים של הטפה, בצד בקיאות מועטה יחסית בעקרונות הבודהיסטים ובהבנה מועטה שלהם יחסית...
מה שמעלה לא מעט סימני שאלה לגבי הנחרצות שלך בדבר ''איבחון'' רמת ההארה של גב' סגל ז''ל מחד ושאר הבאורים של רזי הבודהיזם וכיוב'.

עכשיו כדי שאני לא אובן לא נכון, אני לא טוען חלילה שאל לך לכתוב את ההודעות שלך, להיפך הם בהחלט יכולים להוות בסיס לדיון פורה, כמו שקרה כאן, לכל המשתתפים... רק באמת כל שעליך להקפיד עליו הוא לא להזדהות או להקשר יותר מידי לדעות שאתה אוחז בהם בכל רגע נתון, אלו עשויות להשתנות (ב''ה;) עם צמיחתה של ההבנה שלך.

חן חן
ותודה על הדיון
ג'אנגו

ROSHI .

לפי מה שהוא כותב לא יכלה להיות חוויה של התנתקות כי עבודה שעדיין היה שם משהו שהרגיש פחד ובלבול:
ציטוט:

''on the one hand, she steps outside her mind while waiting for that bus, right?
she loses her identification with her body and her mind and becomes the witness, yes?
but on the other hand, SHE is mortally afraid, SHE thinks she went mad, SHE seeks a cure.

but if SHE is doing those things SHE is still her mind and the identification has not been severed''


האם אתה לא מסכים עם טענותיו?

ברוכיאן לא שאל איפה...
הוא בסך הכול ביקש הבהרה מדבורה על מנגנון ראיה שהיא תיארה ושהוא כנראה חשב כלא רלוונטי.

ולגבי טיעון 2 שלך, איך בדיוק התודעה מקרינה את המציאות?
אם את זה אתה לא יודע, אז כל המלל שלך הוא בילבול מח. שלא להגיד, טיפשי.

ודרך אגב, שתי מראות ולא שני.

בודהה התעורר כמובן
ועוד הרבה אחרים התעוררו...הארה היא התעוררות.
אבל מה שהוא אשליה, מה שהוא חלום...זה לא העולם הזה.
העולם הזה, המציאות הפיסיקלית, הגוף שלנו ומס הכנסה אמיתיים לגמרי.
בכל אופן לא פחות מאותה תודעה ומציאות עילאית.
מה שהוא החלום באמת הוא התפיסה שלנו את המציאות (גם הפיסיקלית וגם הרוחנית)...אותה מערכת של היזון חוזר שנתפסת כמציאות היא אשליה וחלום.
התפיסה העצמית של האדם, איך שהוא מכיר את עצמו ומזהה את עצמו היא מופרכת במובן לא מבוטל ונטולת מהות. זוהי תפיסה עצמית מלאכותית ונסיבתית, בזמן שהזהות העצמית (מי שהאדם הוא באמת) נסתרת, השד יודע איפה היא נמצאת בזמן שהאדם חי את חייו הסואנים (מי יותר מי פחות).
ברגע שהלופ נשבר, שחומות הכלא ''מתנפצים'' אל האבדון, מתפוגגת האשליה והעצמיות האמיתית מתעוררת.
הזהות העצמית הישירה משאירה מהזהות העצמית הבדויה אך ורק זכרון מעורפל נטול חיים.
זה לחלוטין דומה להתעוררות מחלום ומכאן הכינוי, אלא שבאורך פלא האדם מתעורר לתוך העולם עצמו...אותו עולם שהוא חי בו את כל חייו מתוך שינה, עם אותם חוקים ואותם מגבלות ועם אותם אנשים אשר ממשיכים לישון שנת ישרים וממשיכים להיות כלואים במשחק התפקידים הכפוי שלהם.

כך שמי שמקווה שעם ההתעוררות המיוחלת שלו יעלמו להם המשכנתא, האיום האיראני והקרחת...אז שיתעשת ;)

בקיצור, העולם הזה אמיתי, הבעיה שחיים אותו אנשים שכלואים מבחינה תפיסתית באיזה משחק מונופול לא מוצלח במיוחד, שבו כל פעולה שלהם משפיעה על העולם האמיתי ועל עצמם באופן ישיר ו/או עקיף...וכל פעם שהמציאות טופחת להם על הפרצוף ומזעזעת במעט את שנתם הערבה הם מזועזעים עד כמה אמיתיים העולם הזה והחיים הללו (גם אם לרגע קט), והם בהחלט כאלו.

תודה ושבוע טוב
ג'אנגו

האנלוגיה של המראות לא מדוייקת אבל היא בסדר יחסית ברמת העקרון.

אם תשים את מקור האור (נורה פשוטה וחשופה, לצורך העניין) בין שתי מראות, באופן שהם ישתקפו אחת בשניה עד אין סוף (דרך הנורה כמובן) אז אפשר יהיה לקרב ולהרחיק אותן ממקור האור, אבל אנחנו באמת לא עוסקים כאן באופטיקה.

הדבר המהותי לגמרי הוא שהמרכז של אדם מואר הוא מקור האור...ומקור האור הזה נמצא בדיוק במרכז האדם (בכלל לא במוח ד''א!), ביחד עם מרכז היקום וכל השאר.
קשה להבין את זה לוגית כי מרכז האדם והיקום נמצאים במישור אחר מהמישור הפיזי, מישור שמאחד את כל היקום הפיסי... בכל אופן המרכז הזה הופך למרכזו של האדם במצב הארה.

וכמו שכתבתי מקודם...המציאות הפיסיקלית הופכת למוליכה של התודעה הזו. נורת ליבון היא דגם לא רע בכלל של המצב....אם נאמר שבמצב הלא מואר שלה, בועת הזכוכית של הנורה היא אטומה למחצה, הרי שבמצב הארה היא הופכת שקופה והאור זורח דרכה ובזכותה.
(אני אוהב גם להדגיש שאלוהים והתודעה מושלמים בפני עצמם...צריכה להיות לו/להם איזו סיבה, איזה ערך מוסף מהבריאה הזו אחרת בשביל מה כל הבלגאן? ;)

עכשיו נשאלת השאלה מהו בדיוק אותו מרכז...ממנו נובע כל הקיים וממנו מתפשטת התודעה והאנרגיה שתומכת בבריאה כולה באופן רציף?

השאלה הזו נוגעת למציאות שמיחוץ לבריאה...וצריך להיות מואר בדרגה גבוהה מאוד מאוד כדי להיות בעל מושג כלשהו לגבי המציאות הזו.

אחת התיאוריות אומרת שאלוהים נמצא מחוץ לבריאה...הוא בעצם ''נושף'' את אנרגיית התודעה ובורא את היקום.

בוא נאלתר עוד איזו דוגמא משלית...
ע''פ התיאוריה הזו אני אשווה את אלוהים לאדם שמנפח בלון ואת הבריאה לבלון שהאדם הזה מנפח (בזמן הניפוח)...
כל מה שנמצא בתוך הבריאה, בכלל זה מוארים ורדומים, לוויני ריגול ואנטילופות, לא יכולים לראות דבר מחוץ לבריאה...הם כאילו נמצאים בתוך הבלון.

מרכז הבריאה (הטבור) הוא לא המרכז המרחבי של הבלון אלא הנקבובית שדרכה מנפח האדם את הבלון...(ולהזכירכם הואנמצא במישור אחר מהמישור הפיסי כך שדי מיותר לנסות לחפש אותו עם האבל)
אדם מואר, גם אם הוא לא יכול לראות ממש החוצה ולהשקיף אל המציאות שמחוץ לבריאה הרי הוא מחובר בהוויתו אל טבור הבריאה, שנובע ישירות מאותה מהות (ובפירוש מרגישים אותה, את אופיה ואת האהבה שלה) חייכנית, מושלמת, נפלאה וזורחת.

עם הדימוי הזה, אפשר גם להבין קצת איך התפתחו תורות ומסורות רוחניות שחלקן מכירות באלוהים וחלקן לא מכירות בו ו/או אותו. (וזה גם קשור באופן ישיר לאיכות הידע שנמצאה ברשותן של המסורות השונות....כל אחת ורמת הדיוק של הידע שלה)

המודל הזה גם פותח ''דלת'' אל עבר אפשרויות תיאורטיות מגוונות של מה שיכול לקרות לאחר המוות, אם נאמר שתיתכן אפשרות של חזרה ממשית למקור ובעצם יציאה מהמערכת הסגורה של הבריאה ומעבר למציאות אחרת בעולמו של הבורא...(כמובן לאחר השלמת התהליכים החיוניים במסגרת הבריאה שיכולים לארוך מספר לא מבוטל של גלילגולים)

אבל זו כבר פילוסופיה,
חשוב להתעניין לא פחות (אם לא יותר) במציאות הקיומית המיידית שלנו, אחרת נוכל להמשיך לחלום על עולמות מופלאים.