וַיֹּאמֶר אַבְרָהָם כִּי אָמַרְתִּי רַק אֵין יִרְאַת אֱלֹקים בַּמָּקוֹם הַזֶּה וַהֲרָגוּנִי...

יש הבדל גדול בין חיסול פולטי לרצח פוליטי,

ולא כפי שנכתב.

כתבה זו מסתמכת על ראיון שנעשה איתי בתאריך 7.3.2010, אך היא לוקה במספר אי-דיוקים וסילופים אשר משנים למעשה את מה שאמרתי בראיון ויוצרים תמונה מעוותת של דברי.
להלן הערותי שהועברו לעורך ''זמן ירושלים'':
1. בכתבה נכתב ''אדם אחד המכיר את הסיפור נותר בחיים והחליט להלחם בעוול ההיסטורי'' (עמ' 77).
אם הכוונה להפצת הדברים שנודעו לי על מעורבותו של אבי בפרשה הנ''ל, הרי שמעולם לא החלטתי להלחם על פרסומם והראייה שבמשך כל השנים מאז נודעו לי הדברים, לא עשיתי דבר בקשר לכך. למרות שאני יודע את האמת ואני בטוח בה, לא עשיתי כהוא זה כדי לפרסם אמת זו, או לשכנע מישהו בנכונותה.
2. המשפט שכביכול אמרתי בראיון ''אבא שלי הוא הרוצח הפוליטי הראשון'' והתוספת של הכתב ''כן הוא גאה בזה'' (עמ' 78), אינם נכונים כלל ועיקר. אמרתי בפירוש, והדגשתי זאת, שאבא שלי השתתף ברצח ולא היה הרוצח (את הירי ביצע אברהם תהומי). כמו כן, אני לא ''גאה בזה'' ולא כך הצגתי את עמדתי. זוהי פרשנות של הכתב ואין לה בסיס בדברי.
3. בהתייחס למשפט ''בסופו של דבר יוסף נלחם כדי שאביו לא יישכח, אלא שהזיכרון שהוא מבקש לשמר הוא של אב רוצח'' (עמ' 79 ), עלי לחזור ולהזכיר כי הזיכרון של אבי אינו של אב רוצח, ואינני נלחם כלל וכלל כדי שאבי לא יישכח בהקשר לפרשה הנ''ל (כאמור בסעיף 1).
4. האמירה ''הבן יוסף משי נותר לבדו במערכה על עיצוב ההיסטוריה'' (עמ' 80) היא אמירה מופרזת בסגנונה וכלל איננה נכונה. דברי בסיפור על מה שהתרחש אינם מערכה על עיצוב ההיסטוריה ואין לי שום כוונה לפעול במערכה כזו.
5. מאחר ומדובר כאן על רצח, מן הראוי היה לדייק יותר בפרשנות של דברי ולא להציג אותי כמי שמתגאה ברצח. כאמור אין זה נכון ולא כך הצגתי את הדברים בפני הכתב.
בראיון עם עומרי מניב הצדקתי את המעשה רק בהקשר לתקופה ולנסיבות שהיו באותו זמן שהמעשה נעשה, ובשום אופן לא התגאיתי ברצח.

הערות אחדות לכתבה:
א.''ישישי יפעת'' היו בעת הראיון עימם בני70-74,לא ישישים מופלגים כל-כך...
ב. עצם קיומו של התא המחתרתי ''המפעל'' בליבה של ''קבוצת השרון'' האינטימית הוא סיפור מרתק ויוצא דופן. הצלחתו של עודד ארצי לשכנע את חברי ''המפעל'' לדבר עליו אינה מובנת מאליה.
ג.בניגוד לאמור בכתבה, קיבל ארצי את רשותם המפורשת של כל המשתתפים לפרסם את הדברים שנאמרו על ידם. עדות חד-משמעית לכך ימצא כל המתעניין בתמליל ההקלטה של השיחה, הנמצא בארכיון יפעת.
ד.מהיכרות עם גיבורי הפרשה עצמה ועם בניהם, אני מרשה לעצמי להעיר שטעה הכתב בפרשו את דברי יוסף משי כ''גאווה'' על הרצח. גם אם המעורבים בדבר לא חזרו בהם מהצדקת המעשה, הם לא ראו בו סיבה לגאווה גדולה.עובדה היא שהם שתקו במשך 50 שנה, וללא ספק היו יורדים עם הסיפור אלי קבר, אלמלא הצליח ארצי בעמל רב לדובב אותם.
מרים אהרוני, ארכיון יפעת

תקראו את הספר רצח בירושלים ותדעו את האמת !!!

על הרצח הפוליטי הראשון של דה-האן למדנו כולם בשיעורי ההיסטוריה אבל מדהים לראות שאנשים רבים על הקרדיט

לא משנה מה הסיבות, כפי שכותב הכתבה מזכיר, אין הבדל כין רצח זה לרצח רבין או כל רצח פוליטי אחר.

אינני מבינה את מר משי שגאה על כך כי אביו רצח והיה מוכן לרצוח שוב לו היה חושב שזה מוצדק. בנוסף ''רעיון האלמנות'' הינו מזעזע ומצביע על רמת המוסריות של חברי מחתרת ''המפעל. העובדה כי כ''כ הרבה שנים שמרו על קיומה של המחתרת בסתר מדברת בעד עצמה.

מעבר לכך, כתבה מרתקת.