אולי פתאום ביום של סתם
תתגעגעי לבית,
לקירות ולוילון,
לשמיר לשית.

אולי פתאום כך
יכה בך זיכרון,
לספה לרוזמרין
וריח התפוז

אל תזרקי אותו סתם כך

זה לא חוכמה לתלוש אותו
ביום קצת לא רגוע.
כי יום אחד, אולי פתאום
יצוץ לו
געגוע

הכתיבה שלך ריגשה אותי עד מאוד.
בית הילדות, והפרידה ממנו...

הידיעה הפנימית הזו שיש לך בית לחזור אליו-גם אם ברמה הפרקטית אתה לא משתמש בו ולא חוזר אליו- הוא משהו שנוסך ביטחון.

ועכשיו לכל אחד מההורים שלך יהיה בית. והוא יהיה הבית שלהם.

התבגרות...לבנות לעצמך את הבית שלך(גם אם הוא דירה שכורה).

בית הוא מסגרת, בית הוא זכרון,בית הוא משפחה,בית הוא ילדות, בית הוא ביטחון.

מקווה שתטעיני את המושג ''בית'' בתכנים חדשים

גם אני רוצה לקנות ספרים אצלה.

מדכא...

that if you having nothing good to say, better say nothing

העבר נקבע בזיכרוננו לנצח ,

כשהיינו זוועטותים הבית והמשפחה נדמו בתפיסתנו כדברים שלא ישתנו לעולם,ואיך שהוא - לטוב או לרע , תמיד רוצים לחזור לביטחון שחיק הביית העניק

לפחות נחסכה ממך המטלה , המאוד לא נעימה ,
מכירת בית הוריך בעצמך

מרתק. המשיכי כך

גם הטקסט מתאמץ מדי.

אנחנו לא באמת יודעים איך אמא שלך דיברה אליך, אבל סתם להציג אותה באור שלילי כאלו היא אשמה בבעיות שלך של דימוי גוף ואוכל, זה טרנד שצריך להפסיק.

את לא הילדה היחידה בישראל שגדלה לא בוילה ועושה כל מאמץ לתאר בית במושב כאיזה ''עוני'' ומסכנות מתבכיינת.

צר לי אבל אני ממש לא אוהדת את הדרך שבה את מנסה לקנות סימפטיה.