נתינת הריטלין הוא סוף מעשה.
הביעה העיקרית היום שאין גוף אחד שמאגד בתוכו את כל המידע על הפרעה זו, וכל אקדמאי שקצת נגע בלימודיו האקדמאים בהפרעה זו, נרשם בכל מיני מכונים לומד קצת על ההפרעה מקבל תעודה של מאבחן ומתחיל בעבודתו.
ההפרעה הזו היא קצת יותר מורכבת.
גם בכתבה נגעו בכך שמי רופא ילדים ועד פסיכיאטר יכולים לאבחן ולתת את הסם ולגרום לשלום בית בבית הספר הגן והבית.
אבל לעזור לאותו מאובחן זה לא הפתרון.
במערכת להשכלה גבוה השכילו להבין כי חייב להיות גוף שמאגד בתוכו את כל הנושא, אנשים שהוא הכשיר מאבחנים ונותנים את הדיאגנוזה מקצועית.
בקופת חולים והן במשרד החינוך מודעים לבעיה אבל חוסר משאבים להקים את הגוף שיאגד בתוכו את כל הגופים שעוסקים באבחון זה ויעשה סדר עדין לא הוקם. ולמה כי אנחנו ההורים, המחנכים והגננות לא הקמנו קול זעקה בשמם של אותם ילדים בוגרים ומבוגרים שמתמודדים כל דקה עם לקות זו.
הדבר הראשון, צריך לחבר ולא לתרגם שאלוני הבחנה שמתאימים למדינתנו, ולמרקם האוכלוסייה. האם הציבור יודע שהמבחנים שהיום משתמשים רוב המאבחנים הם מבחנים ישנים שלא קבלו אישור של משרד החינוך? מבחנים אלא הם מבחנים מיובאים ממדינות שונות בעולם ולא מתאימות למרקם החיים במדינתנו?
האם ידוע לציבור כי לקות זו עוברת ב-90% בתורשה, ומכן שלפחות אחד ההורים סובל מלקות זו ולא תמיד מודע, ולא תמיד מוכן להכיר בה, ומכאן שלא מוכן לטפל בה והתנהגותו של בנו משקף לעצמו את התנהגותו, ומפחיד אותו, והפטרון הוא מבחן טובה וריטלין. (אני עוד לא מכירה נבחן אחד שעבר את הבחינה ולא קיבל אחריה את המרשם הנכסף, וכל בר דעת יכול להבין מדוע?)
אני מחזקת את הגננת האמיצה שהחליטה לשבור את קשר השתיקה בנושא זה ואולי ממנה תצא הבשורה לאותם סובלים מלקות זו.