התגרשתן,בסדר, הרבה מתגרשות.גם אני התגרשתי כשמלאו לי בערך 28 שנים,זה היה לפני כ20 שנה.ידעתי בסתר ליבי ששותפותי לחיים, שתי בנותי שתחיינה אמן הן תכלית חיי.אמרתי לעצמי הרי אנשים נישאים בגלל אהבה לגבר אבל, מכאן הם בונים משפחה, יולדים ילדים והמשפחה הופכת למקור הגאווה, התמיכה והנתינה.הבנתי שהכנסת שותף אשר זר לבנותי כמוהו כהתעללות.הרי איש לא מתייעץ עם הילדים הקטנים בהכנסת השותף.הרי לא די בזה שאת תאהבי את הגבר בו בחרת.מאידך אנו רוצות זוגיות.אז ככה להעביר את הזירה אליו בכפוף לאפשרויות שעומדות בידייך.(משמורת משותפת..)
אין להביא לבנותייך הביתה חתול רחוב הרי הן שותפות חייך,הרי למענן נשאת מלכהתחילה.הן העיקר ולא האדם הזר עבורך ובוודאי עבורן.
ברור שיש גם ''חתולים מתורבתים'', למה לקחת סיכון?כשיש ילדים מנישואין ראשונים כל מעשייך צריכים להיות מלאכת מחשבת.אם תראי בילדייך את משוש חייך הרי שגם עבור גבר אחר מתורבת ובעל ערכים תהיי ראוייה.כלל חשוב:כל המפקיר את ילדיו בעבור גבר או ההיפך סופו שיפקיר גם את הזוגיות החדשה שלו.וליבי בעבור בנותי קודם לכל.(הכותבת אינה מרירה ותמיד נראתי נפלא שלא יובן כאילו לא הייתה לי ברירה)
הגב לתגובה זו