פיסקופ ז''ל, כבודו במקומו מונח. היו לו עוזרים: המורה למתחמטיקה, בלבן, אישיות נערצת ובלתי נשכחת מחד, ומנחם קורמן (ז''ל) מנבחרת ישראל בכדורסל שזכתה בתחילת שנות ה 50 במקום ה 5 באירופה ומקום רביעי באולימפיאדת הלסינקי, השגים חסרי תקדים עד היום למעט השגה של נבחרת ישראל שהגיעה לגמר האירופי עם שחקנים אמריקנים... מנחם קורמן הפך את נבחרת האתליטיקה של עירוני ט למספר 1 בארץ כולל כאלו ששברו ו\\או השוו שיאי ישראל. כשמדובר בחינוך להשגיות, בדוגמא אישית, בכריזמה בלתי מצויה: מנחם קורמן הוא האיש. חשוב לציין שמאיר פיסקופ היה בעל אישיות חזקה ודומיננטית שכל מנהיג מדינה היה מתקנא בה ומנחם קורמן והמורה בלבלן לא החווירו לעומתו, לא חסו בצילו אלא היו בעלי אישיות חזקה משל עצמם ובצוותא הפכו את עירוני ט של שנות ה 60 למוסד חינוכי בעל השגים שכיום הינם בלתי נתפסים.

מור הפקות בניצוחו של מור אלבז הרימו אירוע למופת,מתוקתק להפליא.

יש תמונות באתר

www.morproductions.co.il

בשנות השישים, ילדי סביון הגיעו ללמוד בעירוני ט'בגלל הרמה הגבוהה שלו.
ואם כבר מציינים מורים יוצא דופן, אז אני לא יכולה לשכוח את המורה המיתולוגי למתמטיקה, מר אשר בלבן.היה לו שילוב מנצח של יכולת להורות עם נועם הליכות, ואהבת התלמיד

בעירוני ט' של תחילת שנות השישים באנו כדי ללמוד. היינו צריכים להתאמץ כדי להתקבל ולהתאמץ כדי להצליח. זה היה איליטזם במובנו היפה. רוב התלמידים אז באו מהסביבה הקרובה והיו ברובם בני עולים חדשים רבים ניצולי שואה. הבתים היו צנועים וגם אנחנו. ידענו שכדי להצליח בחיים צריך ללמוד.
לא היה חוק חינוך חינם בבי''ס תיכון ורצינו להצטיין כדי לקבל מילגה ולעזור להורים לממן את שכר הלימוד.
בבית הספר זכינו למורים מעולים ורציניים ולפעולות תרבות מעולות. בימי שני בערב התקיימו הרצאה או סרט טוב במחיר מוזל. למדנו לא להפריע בהרצאה ולמדנו איך להתנהג בארוע תרבותי.
את המסיבות בחגים הפקנו בעזרת המורים ללא אמני חוץ. לא היו מעמדות בביה''ס. התלבושת האחידה גרמה לבני העולים ולבני סביון להיראות ולהרגיש שווים לגמרי.החברים היו באמת חברים.
לא פלא שאנחנו (מחזור ד') מקיימים גם היום קשר חם ואינטנסיבי.

בשנות ה-50, ה-60 וה-70 היתה יד-אליהו,שאני נמנית עם אלה שגדלו ובגרו בה, שכונה אליטיסטית במובן הטוב והיפה של המילה. לא סנובית, לא מה שמכונה כיום צפונבונית ולא נובורישית. היא היתה מושתתת על שכונים: שני שכוני עתונאים, שכון רופאים, שכון מורים, שכון משוחררי הבריגדה, שכון עובדי התע''ש ןעוד. אנו, תלמידי תיכון עירוני ט', ספגנו בבתינו ערכי תרבות, מוסיקה, אמנות וערכים אנושיים: חשיבותה של חברות, עזרה לזולת, כיבוד קשישים ועוד.אני גאה על שגדלתי ביד-אליהו ועל שסיימתי תיכון מעולה כזה.

חח אני זוכרת את רונית תירוש.. באמת אהבו אותה..!!

יד אליהו של שנות הששים ותחילת שנות השבעים של המאה שעברה לא היתה "דרום" במובן המקובל היום. להפך.
היא נבנתה מיוצאי ה,בריגדה" וההגנה שהשיכונים שנבנו עבורם בשנות החמישים מעטרים עד היום את רחוב לה גרדיה עד צומת לוחמי גליפולי.
בשנות הששים היא משכה אוכלוסיה חזקה מהצפון הישן והחנוק של תל אביב וכל צמרת מפא"י וההסתדרות עברה לגור בה.
רק בתחילת שנות השבעים כאשר האוכלוסיה הזו עברה ל"צפון החדש" - נווה אביבים ואפקה באו במקומה תושבי שכונת התקווה ואוכלוסיות דתיות ממעמד בינוני נמוך שהפכו אותה לשכונה די מעורבת אבל כבר לא שכונה "פולנית" כפי שהיתה.