הבעיה העיקרית של הסרט הוא שהוא פשוט מחולק לשני חלקים שהקשר בינם רופף מדי. לכאורה המון דברים שנבנו בחלק הראשון שבים ברגעי השיא כדי להפתיע את הצופים שכבר היו אמורים לשכוח אותם ואז כביכול להתענג על כך שהתסריטאי היה מספיק מבריק כדי להחביא אותם באופן מתוחכם. אבל למעשה אלו קלישאות וטריקים זולים. הקטע הכי מתוחכם בסרט הוא הסצנה של ההימורים מול היפני כשהתברר בסופו של דבר שמדובר במבצע עוקץ מבריק שמבוסס על טכניקות של שטיפת מוח ממוקדת. המקצב של הסרט לא סגור על עצמו קופץ ממקום למקום כל הזמן מקדים את הצופה כדי לא לשעמם אותו אבל למעשה התחושה היא שחוץ מכמה סצנות ספציפיות ומושקעות (סצנת מגרש הפוטבול, סצנת הקפיצה למרפסת בבית המלון, סצנת הסיום) הסרט לא באמת סגור על עצמו. יש עוד סצנה יפה שהיא למעשה סיקונס שבו מתאר סמית לבחורה את תעשיית ההונאות הקטנות, יש שם תזמור מדויק של סחיבות ותיאומים כה מקצועניים עד שזה גובל במופרכות. אני מציב אותו באותו ז'אנר של סרטי עוקץ יחד עם העוקץ עם רוברט רדפורד ופול ניומן מ-1973 וגם שם המשחק של דיויד מאמט מ-1987 ואחרים נוספים.