בבית הספר שבו אני מלמד לומדים אחלה חבר'ה. באמת. רוב הילדים באים משכבות סוציו-אקונומיות לא כ"כ מבוססות, וחלקם עובדים כדי לממן לעצמם את המסע לפולין.

ועם זאת אני רואה שזו התעניינות "אקדמית" בשואה. כאילו משהו שקרה והילדים נורא רוצים לחוות ולהרגיש ביחס אליו.

כאמור- באמת אחלה ילדים!

אבל בעיני זה מחריד. אנחנו לא צריכים לגדל ילדים שירצו "לחוות ולהרגיש", אנחנו צריכים לחבר אותם לארץ הזאת ממקום ערכי ולא ממקום של רגשנות. ילדים שהמשפחות שלהם לא חוו את השואה, (ואני בכוונה לא מחלק את זה לאשכנזים וספרדים כי יש משפחות מצפון אפריקה שעברו את אימי השואה) לא מסוגלים לתפוס, איך הדבר הזה נחווה ומורגש גם בדור שלישי ורביעי.
לכן- לא צריך בכוח בגיל כ"כ לא בשל לקחת ילדים למקום כל כך טעון. לכל זמן. בתיכון- זה עדיין לא הזמן.

תן לו מטרה, משימה, רעיון או דרך ברורה ותראה איך הם עפים גבוה.

המורה מהמרכז שתיארה סיטואציה מיד ושם מתארת בעיה שקשורה ביכולת המוגבלת לחנך כשאין זמן, משאבים, מסגרת מתאימה ותמיכה ממשרד החינוך.
בית הספר שבו אני מלמד הוא חצי פנימייתי, ולכן יש לנו השפעה הרבה יותר גדולה על התלמידים, ויכולת ללעבוד על תהליכים עמוקים יותר.