מדהים שעם כל הלחץ הוא הצליח לעשות סרט קאלט כמו "מתחת לאף"

שאלה: מדוע התגובה הראשונית של האבא הייתה התאבדות, חזרה בתשובה וכל מיני התחמקויות כאלה ואחרות?
מכוון שהוא כבר הניח לפני כן שעצם העובדה שנולד לו ילד פגום משמע סוף החיים שלו (של האבא) כלומר לא לקיחת אחריות אלא בריחה מאחריות.
אתה באמת חושב שהספר הזה נכתב עבור הבן שלו? תקרא טוב את הכתבה שוב, תקרא מבין השורות ותבין שכל המטרה של הספר הזה היא ההעצמה של האבא, שסבל כל הרבה בגלל הבן הנכה שלו.
הרי הבן שלו הוא לא הנושא של הספר הנושא של הספר הוא העובדה שהמשפחה צריכה להתמודד עם הבושה שבגידול של ילד נכה, שלא לומר חריג.
האם אני כקורא אמור להזדהות עם אנשים שמרוב פחד ממה שהחברה תגיד עליהם כותבים ספרים.
זה מדיף לי ריח רע של צדקנות.
אז אני אומר להורים האלה תתחילו להתמודד עם החברה ששופטת אתכם ותפסיקו להתבייש בבן שלכם.

ינקול היקר - נשטפתי בגל של דמעות, מההתרגשות, מהסיפור, מהמחשבה על אורי ועליכם.. תודה על השיתוף - מי יתן ואורי יוכל להגשים את חלומותיו להיות כאחד האדם.. מי יתן ואתם תמצאו שלווה ונחת.

במידה ועוד לא בדקתם, ממליץ לבדוק אם קנביס רפואי יכול לעזור לאורי.
בזכות הממשל במדינת ישראל קנביס עוזר בעיקר לקבל תיק במשטרה, לכן יתכן שתצטרכו להרחיק עד למדינה מתוקנת כמו קולרדו, וושינגטון או קליפורניה בארה"ב.
ישנן עדויות שזה עוזר לחלק מהחולים.

אני אומנם חש שהדברים שנכתבו על ידי
אביו כנים ומלאים רגש ואהבה. אבל יש
גם תחושה של אשמה שנובעת מחוסר קבלה
של הילד. הדבר הגרוע ביותר שהם יכולים
לעשות זה להפיץ בכל העולם את תחושת
האשמה שלהם. לדעתי הרגעים הקשים בחיים
צריכים להוציא מאתנו את הטוב והיפה
ולא את האדם הקטן והמפוחד שבנו. הכותב
אמר שכשהוא קיבל את הבשורה על מצבו של
בנו הוא הגיב אינסטינקטיבית ברצון לברוח
מהסיטואציה, ולא הוגן להאשים אותו שנהג
כך, אבל לאחר כל השנים הללו, וזה ברור
ומורגש בכתיבה עצמה, עדיין קיימת תחושה
האשמה וחוסר ההשלמה עם המצב, דבר שמעיד
על סוג מסוים של בושה. וזה לא מפליא
שחוסר ההשלמה הזו עברה גם לילד עצמו.

אני מתנצל אם אני אומר דברים בוטים אבל
זו התחושה האישית שלי כשקראתי את הדברים.

עצוב עצוב עצוב, ועם זאת, מלא חוזק.
שאלוהים ייתן לכם ולו כוח להמשיך להתמודד.