פרומן הבין שסוף 'הכיבוש' הוא בהתיישבות של קירבה הדרגתית.
מוגרבי חושב שבאפשרותו לביים סיפור שלם של 'אני כובש את השלום'.
גם בפן הבימוי האישי אפשר לראות חשיפות אמיצות יותר אצל פרלוב ודיין (ללא הבלבול המגלומני שרקח מוגרבי למשל בהופכו את יום כיפור לבידוי של הרג ערבים, בסרט משותף קודם עם ערבים לאומנים).