לכן, אני לא כל כך מסכימה עם הביקורת שנכתבה כאן לגבי פוטנציאל תסריטאי שלא נוצל בסרט.
הרגשתי שדווקא הרזון העלילתי של הסרט איפשר להתמקד בעניין עצמו- במקום לספר לנו ''סיפורים'' על הגיבור ועברו, הסרט נוגע ברגש הנקי והחשוף, ובחוויה הישירה.
הסרט לא מתעסק בצידוקים של הגיבור מדוע הוא מרגיש כפי שהוא מרגיש, אלא מראה לנו מסע רגשי חף מהצדקות שהגיבור עובר.
לא חסרות בסרט התפתחויות עלילה, והסקס הרבה שנראה בו תמיד מוצדק ומנומק בעיניי, אין תחושה שמראים לנו סקס כדי לגרות אותנו, ואם יש סקס במינונים גבוהים, זה בגלל שזו הצריכה של הגיבור, ואנו עדים לחוסר התוחלת של זה בצורה כל כך ברורה.
הבחירות העלילתיות והאחרות של עיצוב הסרט הן יוצאות דופן על רקע שאר ה''מרכולת'' הקולנועית שנמצאת מסביב, ובכך דווקא בעיניי נעשו שם בחירות קולנועיות מבריקות. נראה לי שהסרט מעוצב כדי שהוא יצליח לזעזע אותנו, לגעת בנו, אך בלי להגעיל, ומבחינתי המשימה הושגה.
אפשר גם להצביע על הסצינה של השירה של האחות, שמהווה אי של כנות וחשיפה רגשית שגם נמצא במוקד הסרט כנקודת כובד, וגם יוצר תפנית רגשית בעלילה.
משם הכל משתנה.