על מפעל פרי הגליל מרחף מזה זמן סימן שאלה גדול. זה אותו סימן שאלה שריחף על כל התעשיה הישראלית הישנה, שהוקמה לפני 25, 30 ו-40 שנה. אין לה משפט קיום טבעי במשק הישראלי והעולמי הנוכחי, בשיטות העבודה של ''פעם'' ועם הגנה משפטית ו/או כלכלית ''נצחית''. מפעלים כאלה יימצאו תמיד תחת סימן שאלה קיומי ולעולם לא יבטיחו לעובדיהם רמת חיים סבירה; פיסגת ההישגים תהיה אצלם תמיד על גבול המינימום.
מבחינה זו, שלושה גורמים עומדים לזכותם של תושבי האזור בו שוכן ופועל המפעל. א. ההכרה, שאותה הציג גם אבוקסיס, שכל הסדר הוא זמני לתקופה בלתי-ידועה. ב. שממשלת ישראל וראש הממשלה הכריזו בקדנציה הזו יותר מפעם על צורך חיוני לפתח את הפריפריה ול''קרב'' אותה למרכז באמצעות תשתיות ומוקדי תעסוקה מתאימים. ג. הבחירות לכנסת הבאה הן כבר עתה שיקול פוליטי רלבנטי בישראל.
מצבם של פרי הגליל, עובדיו ותושבי..... אינו ייחודי. הגליל והעמקים, כמעט במלואם, מצויים באותו מצב בסיסי. זה הזמן להתארגן ולפעול לשינוי הדיסקט הממשלתי בפועל. לא להסתפק בפתרון ביניים, לא להרדם על זר הדפנה הזמני וגם לא לסמוך על ההסתדרות, שפיתוח המדינה אינו המנדט שלה.