אני זוכרת את ההופעה הראשונה שלו שראיתי בחופש הגדול של שנת 1993 באמפי וואהל, ת''א. אחריה באו עוד עשרות עשרות של הופעות שהייתי בהן, ועוד אהיה, אבל תמיד זוכרים את הפעם הראשונה. ילדה בת 12 וחצי, חשבתי שאביב ואני נשנה את כל העולם, אם לא יותר. חולצה גזורה עליה כתבתי את שמו באותיות שחורות גדולות, נרות וגפרורים מוכנים לשליפה בתוך הפאוץ', בלי סלולרי, בלי לחפש חנייה.
מאז הזמנים השתנו, התבגרנו, הזכרון ההוא נותר כמו חיוך קטן ווסטלגי בתוך כל החיים, אבל במיוחד אחרי ההופעה של אתמול אני יודעת שאביב גפן הוא פה להישאר עוד הרבה הרבה שנים, ולהזדקן יפה בתוך הרוק הישראלי. אתמול על הבמה הוא אמר שבערב הופעתו של בוב דילן בארץ לפני שבוע הוא נשאר בבית כדי לא לפגוש את חלום הילדות שלו כשהוא בן 70 כבר. לי יש הרגשה שאמצא את עצמי מגיעה להופעת ה- 50 שנה ל''זה רק אור הירח'' בעוד 30 שנה, אביב כבר ייתקרב לגיל 70 ועדיין יהיה ילד רוק ניצחי על הבמה, בדיוק מהחומר של שלום חנוך אותו הוא אירח אתמול. כייף לדעת שיש למה לחכות!!