סיימתי זה עתה לקרוא את הספר ואני מסכימה עם דברי עמליה תמיר.הספר מעורר ציפייה, אך ככל שהתקדמתי בקריאת הספר כך גברה אכזבתי ממנו. לא חשתי שהסיפור, הדמויות או הרקע הם אמינים, מרגשים,,עמוקים,ומתחברים. בנוסף,חייה של הגיבורה- הלנה- מתפתחים בעקבות נסיבות משפחתיות, סיפור אהבתה שנגדע באיבו ואופייה. השפעת הרקע ההיסטורי אינה כה מרכזית כפי שנרמז לקורא על גבי הכריכה.
לסיכום- ההבטחה אינה מתממשת.

האם אהבה בין שתי נשים או בין שתי נערות היא ''מערכת יחסים מעוותת על גבול החולניות??'' ניסוח מקומם ביותר. מה גם שבספר מערכת היחסים בין מרתה לליאונטינה מוצגת כאהבה הכי יציבה מבין כל מערכות היחסים המתוארות, מעין אי של שפיות.

לא קראתי את ''אשת הצהריים''. אני מאמין לעמליה תמיר שהסיפור הוא שטחי ולא מעמיק. אני מוכן לקבל את דעתה של המבקרת על כך שההפניה של הכותבת לגדולי הפילוסופיה הגרמנית המפוארת היתה לא במקום.

אבל אני לעולם לא השלים עם החוצפה הישראלית שמרשה לאישה קטנה כמו תמיר להכתיב לכל העולם על מה אסור לכתוב ועל מה חייבים לכתוב

ספר מקסים מעניין ומרגש, שנוגע בבעיית העגונות בסוף המאה הי''ט. רומן היסטורי - היסטרי. מומלץ מאד