הספר מצמרר, ובולט בו הקו הדיסוציאטיבי עד כדי פיצול בין מספר סוגי מציאות. המספרת לומדת, במהלך השנים, לאהוב את השובה, תופעה המוכרת בקרב הלומי טראומות. P.T.S.סינדרום הפוסט טראומה יוצר רבדים שונים, ואכן אין לדעת מה באמת קרה ומה פרי הדמיון, אך הדבר חסר חשיבות, שכן יש להתייחס לספר כאל יצירת אמנות העומדת בפני עצמה.

שניהם ידידים והיו יחד באותו כתב עת.
זה כמו ששרי אריסון תכתוב ביקורת על בנק הפועלים. להבדיל אלפי הבדלות...דא...

שז היא יהלום נדיר כמו פרח בין קוצים.
היא ושיינפלד נבחרו בעבר ליקירי הקהילה הגאה, ואכן ראוייה הקהילה לשניים אלה.
יופי של ביקורת ליופי של ספר