עם כל הכבוד ליצה שתרם רבות למדינת ישראל, הוא עבר על חוק מאד בסיסי: הוא מסר ידיעות מסווגות לאנשים ללא אישור. בין אנשים אלה גם מו''לים אמריקנים גדולים. לאותם אנשים אין כל אחריות לבטחון מדינת ישראל והם יכולים לספר זאת למי שבא להם ומשם והלאה המידע מתפשט בצורה ויראלית מבלי שאפשר לעוצרו. הכותב לא מבין דבר מאד פשוט: תוכן הידיעה לא קשור לעונש - יצה ידע (גורמי הבטחון יצרו איתו קשר שוב ושוב והזהירו אותו) שאסור לו לפרסם את המידע (הוא ידע זאת גם בעצמו, מפני שהיה חתום על הסכמי סודיות לגבי מידע זה) וכעת, הוא עושה דין לעצמו ואומר ש''מפני שהוא חושב כך'' אפשר לפרסם. המידע הזה לא שייך ליצה והוא לא זה שיחליט שמה שהיה פעם סודי, עכשיו כבר לא, פשוט מפני שהוא רוצה לכתוב ספר. העיתונאים, מצידם, גם כן עושים דין לעצמם ומחליטים בעצמם מה אפשר לפרסם ומה ל, בעודם משמיצים את הפקידות, העושה את המלאכה האפורה והיומיומית של העמידה בפרץ האדיר של ההדלפות. מעבר לכך, עצם העובדה שהסרט למעשה מייצג את האינטרסים של מי שמשדר, היא מדאיגה ביותר: תחנת טלוויזיה, באמצעות סרט ''דוקומנטרי'' משכנעת את הצופים כדי שישרתו את האינטרס העתידי שלה.