חשק לראותו.
התחושה היא שהסרט לא מתעסק בגרעין הקשה של המטאל בארץ, אלה בנערי\\נערות הפוסטר של המטאל בארץ.
כשאני חושבת על סרט על סצינת המטאל בארץ אני חושבת על ראיונות עם להקות שעשו היסטוריה בסצינה סיילם, הורקור, דיקייד סול, נייל ויט'ן, להבוט
אני רוצה לראות ראיונות עם אנשים שבמטאל שנים כבר, מפריחים את העובדה שמטאל הוא לילדים עם זעם נעורים
אבל כשאני רואה את סוון דה קלוו, קובי פרחי ומירי מילמן על העטיפה של המוצר אני חושבת על זה שאף אחד מהם לא מייצג אותי. לא את הסיבה שבגללה אני במטאל, לא את מה שאני עברתי בשנים שאני במטאל. אני רואה איש ששר על שלום ואהבה ולא עושה מוסיקה שוברת, אני רואה איש ששייך לסצינה בארץ רק בגלל שהתחתן עם מישהי מקומית, ומישהו שכל התדמית שלו בנויה על זה שהוא איש חינוך עם צד אפל ..חסר לי פה משהו, קצת חבל לי שהסרט נראה קצת כמו יחסי ציבור ללהקות שפעילות בזירה היום. וכל זה נאמר עם כל הכבוד שמגיע ליוצר.
מה קרה לסצינה שלנו בשנים האחרונות?