מי אני?
הים נענה
לאדישות התהום.

שיבה היא שריפת כל הגעגועים.

אני כלי
שאתה משתמש בו בפראות.

אני מרפה ממך
כדי ליפול למושא התהומי,
מושא עתיק מאד.

אני נגרת אליו.

אתה מאוהב דרכי במעוף שלך,
באלמוניותי הרוחשת ככנפיים,
אני שומעת את העדרך אלי,
כשאתה כלה באשו.

אש רבקולית,
השפה המדויקת,
מפת ההסמקה הנדירה.
הקול הסמוי הנעלם
שלך.
אני ממפה את הים
אתה נושם במחיצתי את נשימות המפץ הגדול
כשאני שרה אתה אתה
אני שרה את ההויה שלך

יש ימים בהם לא עושים כלום, רק מאזינים למורה האינסופי -
ומוחקים.

אני אוהבת את מי התהום שלך,
מתחת לסדנת היקום.
לשמע את המוח שלך כשהוא חושב,
ברגע שריפת כל הגשרים.
כשאיננו שומעים,
שנברא עוד גשר.

כמה טוב לנעזבת
היא בראשית
עולה בסולמות האור
זוהרת ביצירה.

איזה מין כלי כזה
שכשאני כל יום
מנגנת בו, אני מתה
ונולדת מחדש.

כמו הטביעה בשמש.
כירידת סאפפו
במדרגות.
כמה הלירה שותקת.

אני רוצה מישהו
הנותן לי לחצות את אור עיניו.

לפתוח איתו את הקיץ. סבבה. תודה.

שירה ברדיו, תמיד אהבתי לקרוא את שיריו

וגם בערבים ספרותיים שונים כקריין בחרתי בהם.

שאורציון כותב שירים רומנטיים כל כך.

אני מופתעת. חשבתי אותו תמיד ליותר כבד.

שיר יפה.

אולי אפשר שתתחיל להביא במדורך משוררים וסופרים ראויים ולא רק את הבינוניים והנידחים (ובצדק נידחים)?

שפרסמת של ברתנא יפים מאוד

כמו יגיל ילדותי מתימר ולא ראוי

שירים של אורציון. זה שיר יפה. קצת בנוסח מסורתי, אך יפה.

מרגש וארוטי של אורציון ברתנא. תודה לרן