''סופר בכתיבתו יחיה''!
לא היתה לי חובה לקרוא את כול הספר וקראתי רק את חלקו. התוכן והאישיות 'לא-לטעמי'.
תיאור 'אוטנטי' על חלק מקרבות תש'ח, נמצא בספרי ''עשר שניות באפריל'' בהוצאת 'דיונון'.
-מוזמנים לקרוא ולהגיב-.

קראתי בבליעה את ''תש''ח''. היה מעניין מאד להשוות בין הכרותי אני את אימו של יורם, שהייתה מורתי האהובה, ובין תיאוריו הוא אותה.בין דמות האב, שאת סבר פניו החמורים הכרתי ממוזיאון ת''א, לבין הכתוב עליו וההערכה הרבה כלפי ''תרבותו''האירופאית כפי שפוזרה לאורך הספר. אירועים קטנים כביכול, שהייתי בטוחה שאיש מלבדי אינו זוכר - הופיעו בספר בדייקנות מפתיעה. קפה ''צליל''? פרטי מחסור המים בי-ם? הבתים המהודרים בהם חיו הערבים בטלביה? קטמון? מצב העולים החדשים שניקלעו לצבא לא צבא ונהרגו בטרם הבינו למען מי ולמה. מצבים בהם גוייסת ללפעול במקום X ופעלת בY ??? מצבים בהם ניפגשת עם חבר ויום לאחר מכן הופיע במסגרת שחורה בעיתון הערב? הספר הצליח להעלות את הפחדים, ההעזה, חוסר הידע, הערבוביה, המבוכה שבוססנו בה למרות ההחלטה המעורפלת להקים מדינה ויהי מה.....

הבעיה עם קטע כזה למשל שהוא, למרות האידיש, מנותק מהתקופה (ואל התקופה הזאת הוא יכול להתחבר רק ע''ס שהוא מחובר לתקופה ההיא, אבל הוא לא). לא דיברו אז ככה, אב לא דיבר עם בנו, לא ככה, ולא אחרת.

אני מסכים עם כל מילה של יגיל (שאגב, תענוג לקרוא אותו). מדובר בקלסיקה שמשתווה לרמרק בספרו ''במערב אין כל חדש''. מלחמה היא מלחמה היא מלחמה, ומבעד לעיני החייל הפשוט, בין אם הוא חייל אוסטרלי צעיר, הנטבח בגליפולי, או חייל רוסי המגן על סטלינגרד, או חייל אמריקאי בג'ונגל של וייטנאם, זוהי הזוועה בהתגלמותה.
ההפרדה בין המיתוס (המוצדק) של מלחמת העצמאות, לבין ריח הקרב וגופות המתים, בין תאור מהלכי המלחמה מנקודת ראות של היסטוריונים צבאיים או של גנרלים לבין תיאורה על ידי החייל הפשוט, באה בספרו של קניוק במלוא עוצמתה.
זהו ספר שעומד לדעתי המאד צנועה בקריטריונים של ועדת פרס נובל לספרות, ובוודאי של וועדת פרס ישראל- כשלוקחים בחשבון גם את יצירותיו הנפלראות האחרות של קניוק.

אפשר להיות ביקרותי. אבל למה ציני? זה מקטין את הספרות.

אחרי 500 פעם שהוא כתב שטויות הזויות ואנטי זהותו/ מדינתו/ דתו ועמו, הוא כתב פתאום איזה משהו שאולי אפשר לפרש אותו לא כאנטי ציוני או אנטישמי.

ואוו.

אולי ניתן לו צל''ש?

הכישרון היחיד שאפשר לזהות אצל קניוק הוא קשרים ויחסי ציבור בברנז'ה מאוד מאוד קטנה של אנשים.

לא שזה לא כישרון, להסתדר חברתית. זה כישרון. אבל זה לא קשור לספרות.

קורות החיים של קניוק מאוד מרשימים. הוא יכול היה להיות גם הצלחה כלכלית אילו לא עשה שגיאות או לפחות יכול היה להתרפק היום על הצלחותיו בעבר וגם בהווה אבל הוא כמו הרבה חבר'ה מאותו סוג של אנשים שזכו בפירסום והצלחה פחות או יותר, והיו בין מקימי המפעל הגדול והמצליח של ישראל עם כל הבעיות שלה, בוחר להתבכיין. לא חסרות לו תלונות, המדינה לא בדיוק כמו שהוא רצה, הוא לא קיבל את כל האהבה שמגיעה לו, לא מספיק העריכו אותו. כל מה שהוא כותב זה מתוך גישה דיכאונית, כאילו אם כותבים שהכל שלילי אז זה יותר אמיתי.

אין בי שום התפעלות ממנו ומשכמותו. כפויי טובה שלא יודעים ליהנות ממה שיש להם, רוב האנשים היו שמחים לקבל רבע ממה שהוא והחבר'ה שלו קיבלו, ולא רק זה, אלא שהם עוד מנסים לשכנע את האחרים שהכל רע.

לא קראתי את הספר עדיין ולבטח אקרא.
ביקורתך מרעננת - מזה זמן רב לא נתקלתי במבקר שאינו מלא מעצמו ומאידך אינו מנסה לכתוב בסגנון פוסט-ביקורתי ופלצני.

יישר כוח - אוהבי הספר זקוקים למבקרים ''נורמליים'' לשם שינוי.
דרל אגב הטורים של יורם קניוק בעיתונות היו נפלאים.

כתיבתו מרתקת ומושכת -למרות שספריו אינם

ספרי מתח.

ספר שקראתי בנשימה אחת הוא ספרו''חיים על

נייר זכוכית '' ספר שניתן ליצור ממנו מספר

סדרות .

'' ווען אלע איברים (כמובן במלעיל) ווילן פישן, שטעלט מען ארויס דעם שמוק !'', יעני, כשכל הגוף רוצה להשתין, מוציאים החוצה, כלומר , שולחים למשימה את השמוק. זהו הפירוש האמיתי לאימרה הנכונה של אביו של הפלמ''חניק, ורק לפני ימים ספורים התפרסמה כתבה כפולת עמודים על המבצע שנערך בשנת 1948 , במהלך המלחמה, לאיתור עריקים ומשתמטים, שנראה שהפנימו היטב את הפיתגם, ומצאו לנכון להשתמט. נכון, כמו הרבה אנשים בזמננו, אלא, שאז, זו לא היתה נורמה מקובלת על כל מיני סלברי-חארות קטנים, ודוגמאות לא חסרות.בעיקר, מורגש חסרונה של רוח תש''ח, להבדיל מהאגואיזם משולח הרסן של היום.

הלך שם רחוק מאוד, עד השגעון ובחזרה.

תפסיקו לעשות יחצנות

שכחת ספר נפלא וחודר קרביים נוסף של קניוק: ''על החיים ועל המוות'' (שם הוא מתגלה גם כרומנטיקן, המאוהב באשתו המיוחדת, וכותב לה דברי אהבה נפלאים).
קניוק, בעיני, הוא סופר מעולה גם בגלל שלמרות הייחוד של כתיבתו, (שהיא לפעמים מאוד לא ''מפוקסת'', ולפעמים, להכעיס, כמעט פטפטנית) מפתיע כל פעם מחדש ומשנה סגנונות מספר לספר. יש בו סוג של חיפוש מתמיד המתאים לסופרים צעירים - ובעצם למרות גילו המבוגר, הוא יותר צעיר מרבים מהסופרים הצעירים ממנו.
קניוק הוא אכן ציוני, ביקורתי, כמובן, כמו שכל ציוני רציונלי אמור להיות, שעבורו יש הצדקה מלאה לקיומה של מדינת ישראל. בספרו ''הברלינאי האחרון'' יש קטע נפלא, שבו קניוק שנחשב בטעות לאנטי ציוני, מוזמן לכנס של שונאי ישראל כדי ''לספק את הסחורה'' (כפי שעושים לבושתנו ''אינטלקטואלים'' אחדים) ושם הוא מכניס להם באבי אביהם.
אני מאחל לקניוק (ולעצמי) שיאריך ימים ויוסיף ליצור.

של אלי ליפשטיין עובד המכון הפתולוגי אבו כביר. רק אז תבינו מה זה להסתכל למוות ולחיים בעיניים ועל התובנות הנגלות

התאהבתי בכתיבתו עוד ברומן ''חימו מלך ירושלים'' ''אדם בן כלב'' ו''ביתו'' הילכו עלי קסם מיוחד אוסיף את האחרון שלו לרשימת הקריאה שלי
סופר מיוחד עם קול מיוחד ,שמחה על הקנוניזציה
מוטב מאוחר מאשר אף פעם לא
מאמר ביקורת ראוי על סופר ראוי

כול הכבוד על הביקורת. הספר צריך להעניק לקינוק מומעדות לנובל