אחד האלמנטים הנוגעים ביותר בעיני בשירתו של צדוק עלון ובכתיבתו ההגותית היא היכולת שלו להעביר את מבט הילד - בהיר, צלול וחף מדעות קודמות, ובאמצעותו להאיר את החול בעיקר האנושי כאילו היה קודש. זאת ועוד - באמצעות ההתבוננות הזאת וכתיבתו הייחודית הוא מצליח להזכיר לקורא את הנס שבמעשה הבריאה ואת הקודש שבהיות בחיים.