צפיתי אתמול בסרט וההתכתבות עם הסנדק מרתקת. חלק מהיופי בצפיה בסרטים ז'אנריים הוא לזהות את החדש בצד הישן. יש הרבה חדש בצד הישן.
הסצינות היפהפיות של הקידוש בליל שבת והעריכה המקבילה בין שתי המשפחות.
הבן ששומע את הקידוש מהכלא באמצעות הטלפון. המונולוג של שמיל בן ארי בכלא, שמנמק את היותו פושע.
הבחירה בקולו של אמיל זריהן הפייטן כקול שיישמע בסצינות המקבילות, יפה בהרבה מהבחירה של הקול של הכומר בסנדק המקורי.
הדרך שבה האב מרמז על העברת הסמכות שלו לבן היורש באמצעות העברת הסידור, והבן המתקשה להגות את המילים בשטף של האב.
בניגוד לטענה של שניצר, יש הרבה מקוריות ויחודיות בסרט של בוזגלו.
הייתי שמח אילו חיים בוזגלו היה יוצר טרילוגיה.
צריך לציין במיוחד את המשחק של זאב רווח ושל שמיל בן ארי, שדמותו חובבת את ספרו של מקיאוולי. גם את הצילום ההולם היטב את הז'אנר בתאורה ובקומופוזיציות.