הסרט מקסים. מעבר לעובדה שהוא דווקא כן נותן תמונה חדשה ומעניינת לעולם שרבים - בוודאי אני - לא מכירים ורק מדמיינים, היו בסרט הזה רגעים של חסד ממש, שהופכים את העבודה על ווג לאמנות לרגע.

כשגרייס מגיעה לפריז ומוצאת את הלוקיישן הבא, היכולת שלה לדמיין את השוט שם ולהעביר לצופים את תחושה האאורקה עוברת מצויין. כנ''ל כשהיא מחליטה להכניס את צוות הצילום לתמונות.

לכל הפחות, עובר חזק מאד שני הכוחות שנדרשים כדי לייצר מגזין מצליח כמו ווג: המסחריות שמיוצגת ביתר שאת ע''י אנה וינטור, והאמנות שמיוצגת ע''י קודינגטון. המתח ביניהם הוא לא רק מטאפורה - הוא המציאות - של תעשיית האופנה כמו גם של המדיה והתקשורת בכלל.

וחוץ מזה יש שם רגעים משעשעים (ההוא עם השעון זהב קרע אותי מצחוק) ונוגעים ללב. וכן, גם הצצה צהובה לאישה שמאחורי הדימוי.

לדעתי, אלון, פיספסת בענק עם הביקורת הזו. אני לא בטוחה שבאמת הבנת את הסרט הזה.

אני התרשמתי מהסרט לגמרי אחרת.
לדעתי זה היה סרט מקסים שהראה תעשייה שלוקחת נושא ומטפלת בו בצורה הטובה ביותר.
המילה מקצועיות היא מילה שחוזרת ונראת ומורגשת לאורך כל הסרט.
ואני ראיתי איך העובדים לוקחים את העבודה שלהם ברצינות כי כולם יודעים שבעומד בראשו דורש את זה.


אני בעקבות הסרט מתכונת להתחיל לקנות את העיתון.
בארץ נושא האופנה הוא עמוד בעיתון רדוד כמו לאישה ודומיו.

ומהתרבות שלי כישראלית, הופתעתי לראות עיתון רציני בנושא שיגלה לי דברים שאני כן רוצה לדעת על טרנדים על אופנה. כתבות רציניות.

לי הסרט פתח נקודת מבט על הנושא.
נקודת מבט חיובית.

הסרט מראה לכולנו שכדי להגיע להשגים צריך להשקיע ולהשקיע. העבודה הקשה חמישה חודשים לפני שעיתון יוצא לאור היא מדהימה.


המסר מווג לכולנו: צריך להשקיע,אין גבול להשקעה.

גרייס קודינגטון, היא חלק מהעיתון לכן רק טבעי שהיא תופיע בסרט.