אני מאזין ומה אני מגלה? חבורת חקיינים ( טובה, אגב ) שעושים את זה ''כמו בחו'ל''. אבל אין לה מה לומר, הטקסטים שלה שהם, ולא המוסיקה, סם החיים ברעש הזה הם ארטיקים לילדים סמוקי לחיים. כל כך מתוקים ומתחנחנים. פאנקיסט אמיתי היה בודאי קורה להם ''מתרוממים'' או משהו כזה. אין כאן אפילו מינימום של ציניות וביקורת ממסדית. זה היבול של בחור בן 34? זה מה שיש לו לומר על העולם בו הוא חי?
באשר ללהקה בעלת השם המתריס - חוץ מקעקועים (אולי זה פוטומונז' בכלל ) ופוזה של כסחנים, ביננו - אתם סתם ילדים טובים חולון שמשחקים במקצבים של גיטר-הירו.
הבת שלי בכתה ו' וצורכת לא מעט ניקולודאון. ה-CD הזה לא יזיז לה.

לפי הביקרות אפשר לחשוב שיוזלס הם להקת ליווי שלא עשו שום דבר. זה שהם בין הלהקות המובילות בעולם בפאנק לא הוזכר פעם אחת פה.

הוא ואשתו המלעונה

לפי הביקרות אפשר לחשוב שיוזלס הם להקת ליווי שלא עשו שום דבר. זה שהם בין הלהקות המובילות בעולם בפאנק לא הוזכר פעם אחת פה.

קשה לי עם זה שכמעט בכל ביקורת שנושאה מוזיקה יש סעיף די קבוע: ''המילים רדודות ושטחיות...'' וכו'.
מי קבע שהדוגמה שהמבקר נתן היא רדודה?
לא שאני משווה, ואני לא ממעריצי מוקי, אבל הרי אם זו היתה שורה משיר של, נניח, הביטלס או שלום חנוך (וזה לא כל כך מופרך, גם להם יש המון שורות בסגנון), אף אחד לא היה טוען שהמילים רדודות.
לפעמים היופי הוא בפשטות. תחכום ומורכבות הם אמנם חשובים ומוסיפים עומק ועניין, אך לא תמיד עדיפים על מילות אהבה כנות וצנועות.
פעמים רבות יש הרגשה שמבקרי מוזיקה דורשים מאמנים מקומיים הרבה יותר מאשר מאמנים בינלאומיים (או גם מאמנים ישראליים שנחשבים לפרות קדושות).
ואני אוהב גם את הביטלס וגם את שלום חנוך, אני לא מתכוון לרגע להפחית מערכם ותרומתם לתרבות ולמוזיקה שלנו, סתם נתתי אותם כדוגמאות.
בקיצור, לא צריך ישר לקטול. הכל תלוי בקונטקסט.

אחד השירים שהכי אהבתי של מוקי היה ''אלוהים''. אבל כשראיתי אותו מדבר ב''פעם בחיים'' ומתעמת עם דתיים וחרדים התאכזבתי לראות עד כמה הוא התבטא באופן רדוד, בעיקר בתחום הרוחני, ודיבר כמו אחרון הטוקבקיסטים האתאיסטים. הוא היה יכול לספר על אלוהים ''שלו'', זה שכתב עליו, אבל כנראה הוא שכח - השיר כבר מזמן לא בפלייליסטים... בקיצור - הכל הצגה.