תמיד כשמתפרסם משהו משל משורר או סופר עברי ישראלי על אחד מגדולי העולם, יש עניין בדברים. זבאלד גדול משמואלוף בהרבה, אבל שמואלוף, ייאמר לזכותו, אינו מנסה להקטין את הסופר הגרמני-אנגלי כדי להגדיל את עצמו. רוצו לקרוא!

הבאות לביטוי בספר הזה, המייצג בהצלחה את הדרך הגרמנית לצדקנות, וראו ציטוט מזוויע מתוך הטכסט נטול הנשמה של המבקר, שאינו מרגיש מה הוא כותב:''בשום רגע בספר לא הולכת לאיבוד ההבנה לגבי האחריות המוסרית של זבאלד כסופר, כלפי העבר הגרמני...הוא לא צריך לבקר בגרמניה בכדי לגלות את הזוועות שנעשו תחת המשטר הפאשיסטי. במקום זה הוא ממשיג מחדש את גבולות הזכרון והתרבות שלו כסופר. למשל הוא עוקב אחר הגעת זחלי המשי מסין לבלקן, לצרפת, לאנגליה ולגרמניה''. מה לומר על אטימות מסוג זה? נראה שהדרך המעודנת והאינטיליגנטית להכחיש אחריות לשואה נענית בהסכמה לבבית מצד אנטישמים יהודים. אבל להאשים את ישראל בזוועות פשיסטיות וככל הנראה גם נאציות, זה ענין אוטומטי שבלעדיו אין המבקר מסוגל לבקר.

במיוחד אהבתי את הספר השני שלו.