''הדודה אווה'', פטפטני, טרחני, לא אמין, זקוק בדחיפות לעורך אמיץ שיקצץ בו בלי רחמים. לפחות חצי.
''על דעת עצמו'',יבש כחרס, בלי טיפת לחלוחית. לועס את קינן ומוזרויותיו לדעת, בסיומו לא יודעים על האיש יותר מבתחילתו. איש קשה לעצמו ולזולתו, ארוגנטי, מדוכדך.כן, וקשה, כבר אמרנו?
''אחוזת דגני'', מתבכיינת באג'נדה לא לנו, כמיטב המסורת של כתבתבי החצר הברנז'אית-קולקטיבית את ה''אשמנו-בגדנו-נישלנו'' המסורתי. ומה עוד חדש?
מטלון וליאל אולי ראויות.טרם קראתי, אבל אם אלה אמות המידה, אז ספיר המסכן בטח עצוב קצת שם, למעלה.