במוצאי שבת 5.9.09 בשעה 23.15 הוקרנה בערוץ 2 של הטלוויזיה בתוכנית 'רצועה מהחיים', כתבה הנושאת את השם ''הקרב האחרון על דגניה''. במסגרת אותה כתבה הובא גם קטע המתייחס לאותו טקס הזיכרון המיוחד שנערך שם כמסורת מדי שנה באתר הטנק - כשעל המרקע מופיע גם הכיתוב הבא:
''טקס הזיכרון ל- 67 חללי דגניה בקרב במלחמת העצמאות שעצרו בגבורה עילאית תוך חירוף נפשם בשער הקיבוץ את הטנקים הסוריים שאיימו לכבוש את הגליל עד חיפה באחד הקרבות הקשים שידעה מלחמת השחרור''
כלוחם תש''ח שהשתתף גם בקרב דגניה בבוקר יום ה' 20.5.1948 וכמי שהשתתף קודם לכן גם בקרב משמר העמק וגם בקרבות נוספים של מלחמת השחרור. אני יכול להעיד מניסיון אישי: קרב דגניה לא בהכרח היה ''אחד הקרבות הקשים שידעה מלחמת השחרור'' היו גם קשים ממנו.
קרב דגניה הוא אולי היחיד שמשמש לה ל 'אם הקבוצות', להתהדר ב 'עלילות גבורה' שלא היו ולא נבראו ולטיפוח של אותו המיתוס הכוזב הזה שטוותה לה בגין טנק האנדרטה שמפאר לה היום (וכבר יותר משישים שנה) את שער הכניסה לקיבוץ.
ודווקא את הטנק הספציפי הזה הכריע לוחם גולני מכוח התגבורת באמצעות מטול פיאט ולא בקבוק התבערה המאולתר שהושלך עליו כשכבר לא היה כל צורך בכך. סימוכין אפשר למצוא: באתר הרשמי של דובר צה''ל, באתר הרשמי של חטיבת גולני, במכתבו של רע''ן חקר קרבות ובחור החדירה שנראה בברור בכיפת הצריח.
גם המספר הנקוב בכתבה של - ''67 חללי דגניה במלחמת העצמאות'' מעיד על אותה מסכת הכזבים והגוזמאות של 'אם הקבוצות' - עיון באתר 'נזכור את כולם' מלמד, שבכול מלחמת העצמאות, רק 10 הם ''חללי דגניה'' (1- בעירק סואידן,1- בהגנה על עין זיתים וצפת,1- בתאונת אימונים עם 'להביור' ו 7- בקרב צמח ב- 18.5.48)
בקרב דגניה שהתחולל ב - 20.5.1948 לא נפל מאנשי דגניה אף לא חלל אחד, נפלו בו רק מאנשי התגבורת. מאלה שהם מכנים שם ... 'א ח ר י ם' !!!