אנשים נוטים להתמקד בשיטות הסקת המסקנות שלו- הנראות היום ילדותיות למדי- אבל למרבה הפלא גם אקשן לא חסר בסיפורי שרלוק הולמס.
קרב לחיים ולמוות עם כלב ענק (כלבם של בני בסקרויל), קרב אגרופים בפאב (רוכב האופניים הבודד), מארבים לפושעים (ליגת אדומי השיער), חטיפת מרגלים גרמנים (הקידה האחרונה) ואולי השיא- סיום מרדף לאורך אירופה בהתגוששות המסתיימת בנפילה למפלי רייכנבאך והצלה מופלאה ומופרכת למדי (הבעיה האחרונה והמשכו הבית הריק).
נכון, זה לא ג'יימס בונד- אבל בסטנדרטים של סוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20 שרלוק הולמס היה כמעט אינדיאנה ג'ונס.

הגב לתגובה זו