הספיקה לי השורה ''איך פגשתי תרופה להפרעת אישיות בי־פולארית''.
אני לא מאחל לך ולאף אחד בעולם לחלות במחלה הארורה הזו, גהנום רודף גהנום.
ברור לי שלא היית כותב הלצה על סרטן, רק שתדע, בעולם שלנו הייתי מחליף את המחלה הארורה הזו בסרטן, אפילו סופני. לפחות אז הסביבה היתה תומכת.
כן, התגובה שלי טרחנית, נכון. אבל חוסר הרגישות הזו, ואי ההבנה המוחלטת של המחלה הזו רק מחזקת את הסטיגמה על כל מי שסובל ממנה.
אתה יודע, רובנו, לפחות כל מי שאני מכיר וסובל מההפרעה הזו, לא חי בין צחוק לבכי, או רגישות ונחמדות ואז פתאום סוג של מאצ'ו. אלא תקופות של גהנום בהן אתה חיי בסוג של אי ידיעת עצמך ואיתן תקופות של דיכאון קליני חזק. אחרי שמגיעים לאיזון תרופתי, והמאניות, או ההיפו מאניות חולפות, הדיכאון מלווה בקושי תפקודי עצום.
לפני המחלה הייתי סמנכ''ל שעובד 12 שעות ביום. היום בזכות הלב של המנכל שלי ובזכות האינטלגנציה שלי אני עובד בערך 3 ימים בשבוע, בשאר היימים אני זומבי, חי מת.
החלומות על אישה וילדים נראים לי לרוב כבלתי אפשרים להשגיה. כל מה שאנחנו רוצים זו יציבות, שלא תערער אותנו, שנוכל לחיות בענווה ובטוב.