גדלתי ברחוב הגדוד העברי בשכנות עם אמך, היא זכורה לי כאשה מדהימה חיה בבדידות בסוף חדר מדרגות בחדרון בגודל חמישה ממ''ר ללא שרותים וללא מטבח, איני יודעת במה עסקה אך היתה אשה מאוד אסטטית,מכובדת, אינטליגנטית,
ונאה, אני צעירה ממך בשלוש עשרה שנים ועוקבת אחרי התבטאויותך עליה לאורך השנים, מעולם לא היה איש בחייה מלבדך, ולכן אין מי שיזכיר אותה ויסנגר עליה, היא חיה בעוני על גבול הסגפנות , מעולם לא התלוננה ואף לא השמיצה איש חיה בבדידות מזהרת,
האם רצית שתגדל אותך בחדר מדרגות?
האדם היחד שיכול היה לחזק את רחה היית אתה, אני יודעת שבסוף ימיה אכן דאגת לה, אך ההשמצות וההתבכיינות שלך לא גרמו לה נחת,
אשמח לקרוא פעם על בעתון כתבה שלך על אמך המעונה,

הרביצו לי
עזבו אותי הייתי אומלל
די נמאסת - הפכת את ההתבכיינות למנוף תקשורתי
הלא תבוש
כולנו עברנו אז ימים קשים
אז מה

מי שמספר את המונולוג בהצגת היחיד של שלוימלה הנה דמות ולא הוא עצמו, ולאותה הדמות יש יומולדת במחזה. בכל ערב.

אני קורא וקשה לי להאמין
כמה עוד נשמע, נקרא על הילד המסכן שלוימלה.
היו עוד מקרים כמו שלו בארץ עליהם איש לא שמע ,איש לא ידע.
כמי שמכיר את האיש בימי עבודתו בתאטרון הבימה,האיש לא איש קל ולא איש נעים כלל
גדולתו בלשונו ראיתי לא מעט חברים שבר שביט עקץ,בעט בהם,גידף, התעמת,בז להם,ומעל לכל לא פירגן להם,אחדים כבר עברו לעולם שכולו טוב ואחרים עדיין אתנו,
בשם אלוהים אל תהפכו אותו לקדוש מעונה.
הוא יצא לפנסיה במועד.
וצריך לדעת מתי לפנות את הבמה, לא בר שביט.