אני רכשתי את הספר חמש דקות אחרי שקראתי בעיתון ביקורת של יהונתן גפן על הספר.
רק אחרי שקניתי אותו הבנתי מה גודל המשימה הכבירה לנסות לצלוח אותו.
אחרי 30 עמודים, הוא שכב אצלי כחודשיים כאבן שאין לה הופעין, לא היה לי האומץ להיכנס לקרביים של הספר הזה. אחר כך התחילה תקופת הטפטופים - קראתי לא יותר מחמישה עמודים ליום, לא עמד בי הכוח. בסביבות עמוד 100, נשאבתי לתוכו בלי יכולת לעצור.
הספר גרם לי לחלות פיסית. הוא השפיע עלי באופנים שאף ספר לא השפיע עלי בעבר.
הוא טוטאלי, הוא מציב בפני הקורא מראה מאד לא נוחה בשל השאלות שהוא מעלה, אבל הוא שואב את הקורא בלי יכולת להתנתק מהספר גם בשעות שלא קוראים אותו.
אין ספק שספר מסוג זה ראוי ליום עיון ביום השואה הבינלאומי. אני מניחה שכל אחד יכול למצוא בו צידוק לזווית הראיה שלו, אך הוא ספר הראוי לשם ספר. הוא אכן מזן הספרות המונומנטאלית כפי שכתב המתרגם, לא הקלאסיקאנים המעיקים של לפני מאה שנה ויותר, אלא של זמננו אנו, עם השפה והמונחים השאובים מעולם המוכר לנו יותר.
תודה למתרגם על העבודה המופלאה שעשה בהבאת יצירה זו לקהל קורא העברית!