יצאתי מהסרט עם הרגשה שזכיתי לשעה וחצי של התרוממות רוח.
ואקדים - גדלתי בחינוך המשותף וגידלתי את ילדי בחינוך המשותף. באתי אל הסרט בציפיה לראות עוד השמצה, שאולי אצטרך לאחריו להגן שוב על החינוך שלנו, אבל...כל ההקדמה התבררה כחסרת כל משמעות בזמן הצפיה בסרט.
ראיתי סרט עם יופי ויחוד של מבנה, משחק מעולה, מוזיקה וצילום מקסימים, וסיפור עצוב ומרגש. כל שנותר לעשות היה לשקוע בכסא ולהנות מהמוצג המשובח והראוי. מבנה הסרט כ-אפיזודות קצרות, שאת רובן אגדיר כ''פנינה'', התימצות, הרמיזות, איפיון הדמויות, הדרך בה הדברים מתקשרים,
מ ע ו ל ה.
נכון שההתרחשות הינה בקיבוץ, אך לי זה בכלל לא שינה. כל סיטואציה המתרחשת בסיפור יכולה להתרחש בכל מקום כמעט וכן, גם הדמויות שאכן מוקצנות, אך מייצגות טיפוסים איתם ניפגשים בכל מקום שהוא ובכל אופני החיים בארץ
ו-בהחלט גם בקיבוץ. החרמנות של גברים נשואים, ''חיפוש זיון'' של צעירים, התייחסות לאשה שחיה לבד, היטפלות לחלש ודברים נוספים שהסרט מעלה. (אבל ישנם גם דברים נחמדים בקיבוץ ובמערכות יחסים שבסרט).
הסיפור של ילד המתמודד עם ילדות קשה מאד מתרחש בקיבוץ כי דרור שאול גדל בקיבוץ. לי נראה כי הכעס ה''גולמי'' על הקיבוץ ה-''אשם'' ב-''ילדות דפוקה'', נשפך בסרטים קודמים (לטעמי, ממש לא שווים). יתכן וזו היתה הכוונה גם בסרט זה, אך מההתמקדות בסיפור של הילד, גם אם הקיבוץ הוא הרקע, נוצר סרט משובח ואוניברסלי.

לדרור שאול ולכל השותפים - תודה וכל הכבוד.
קיבוצניקית מעמק הירדן

הגב לתגובה זו