לאאא!!! אני יהודי לא חייב להיות המנון מספיק לנו האורך של התקווה

שישקה ואנוכי, אחרי תה מוסקט על ציר רחוב נרדאו בואכה יורדי הסירה ראינו את המשורר השרמנטי, הוא אסף אותו למשכנו וביצע בכל אחת מאיתנו פזמון חוזק. מאז קראנו לו אלכסנדר פין. אגדה...

עומד על השולחן וצועק -אני פה
מי אמר אני
אני פה
בפינה החשוכה עומד וצועק
וכל המיסכנים באים -אני פה (לא שותק)מי אמר אני
משלמים ויוצאים (בורחים) במהירות שלא יראו
אף אחד לא אמר אני
ובאים
ויוצאים מרוצים
אני פה (טיפשים)
מי אמר

יפה ובכל זאת כואב
אולי בגלל זה
תענוג ליבכות ליבכות
על טעויות ושטויות נישכחות
תודה על הרגע
וסליחה שטעיתי
שנים נוראות

וכל פעם אני מתפלא איך העולים החדשים ההם שהגיעו מאירופה, שלטו בשפה העברית ועשו בה כשלהם ונגעו בכל מכמניה.

של משוררים (מכל התקופות) , זה מעניין ומעשיר מאוד !

תמיד ידעתי את גדולתו של פן, ובכל זאת, 'ובכל זאת...' העביר בי צמרמורת. מפעל יפה וחשוב להוציא את שיריו. יישר כוח!

יושב הסופר מתנדנד בכסא,
כותב בשלוה עוד סיפור- מעשה.
סיפור לא קצר, לא ארוך עד מאוד,
אבל נמצאים בו גם צחוק, גם דמעות.

החיים מהווים לו דפי עבודה,
בין שורות מתחרזות, מחשבתו אבודה.
לא תמיד המילים מתאימות למשפט,
לפעמים כאן נידרש דמיון המופשט.

העט שעות נוספות שוב מזיע,
ממריא אל על פסגות הרקיע.
אם לרוב לסיפור יש פרוש מקורי,
קורבנות הוא בוחר רק באופן מיקרי.

המילים של סיפור כגלים של הים,
מתנפצים על צוקי העולם הקיים.
הם שותפים ללא הרף חופי הדמיון,
חרוזים גועשים בתוך ים של חזון.

כך נולד הסיפור בחבלי הלידה,
מלותיו הן אמת או אולי אגדה,
אך דבר החשוב לסופר באמת,
זה לגרום למילים עולמך לקשט.

מה לך? אמרי נא לי העט?
מדוע בלי מנוחה כעת?
אינך עוד יכולה לשאת?
את זה השקר... זו אמת!

חייך צל על הנייר,
וכישרון המפואר,
שלעתיד מציב אתגר,
ללמד חוכמה מהעבר...

את ידידה לכך סופר,
כמו שרביט למשורר...
נאמנה מכל חבר,
לך שיר מזמור... דרור ליוצר.