אני בכלל חושב שהכל חרטה. אנשים פשוט לא מסוגלים להיות לבד, ולא יודעים איך להיות ביחד. ובכל הזדמנות, במקום פשוט להנות מאינטימיות, מנסים בכל דרך אפשרית להכניס אותה לכלוב.

בשבילי מוסד הנישואים זה סוג של דת, יש מצוות עשה ומצוות לא-תעשה, ומי שחוטא יותר מדי משלם מחיר כבד.

מטפל לא יוכל לעזור במקום שאין משיכה ואהבה אמיתית.


ולפעמים אין גם אינטרס לשמור על הקשר עם האדם הזר הזה.

מהעדר האהבה, הקרבה ותשומת הלב שהן זקוקות''.......

נמאס כבר מכתבות שמציגות אותנו כ''קוטריות'', ''נודניקיות'', ''חופרות''....

לדעתי רוב מערכות הנישואין נכשלות היום מהסיבה הפשוטה, שאנחנו כבר לא כאלה חסרות אונים, אמצעים ודעה.
הרבה גברים לא הפנימו שהנשים לא נופלות מהם בכלום, ועדיין מצפים שהאישה בנוסף לעבודה מחוץ לבית, גם תדאג לכל מה שקשור לאוכל, כביסות, נקיון וילדים.

הנשים, מצד שני, מקבלות גבר שאם הוא נאור, אז הוא ''עוזר'' בבית.
בד''כ אין תחושת אחריות משותפת.

לפי הטוקבקים באינטרנט, הם בכלל עושים לנו טובה שהם מתחתנים (השבוע נכחתי בחתונה שכזו).

מה הפלא שאנחנו מרגישות בדידות?
איך אפשר בכלל להימשך, לפרגן או לאהוב מישהו שגורם לך להרגיש מנוצל? שלא לוקח חלק בעול של החיים יחד?
שרק מצפה לקבל?

רוב הזוגות סובלים קשות. לנשים זה עוד יותר קשה, כי אותנו גידלו להתחשב, ולבנים אין בעיה - הם רק רוצים להיות שבעים, חרמנים, ושיהיה שקט.
מאז ומתמיד הגברים (לא כולם כמובן) קיבלו את הנישואין כאילו להם הכי מגיע. מה שבא להם הם צריכים לקבל ---- וללא עוררין.

כל אישה שרוצה חופש אמיתי לא מתחתנת. וזאת עובדה.

הגברים גם סובלים, כי להם יש ים ציפיות מהאישה. האישה צריכה להיות לא רק יפה ומושכת, אבל גם חכמה, וגם אופה, וגם צייתנית. ואם היא לא אחת מאלה, אז הם סובלים.


צאו מהכלא, ועכשיו.

נמאס לי מהאגויאיזם והאטימות של בעלי: הוא יכול להיות רעב מאד, בשעת ארוחות, ולהכין רק לעצמו או להזמין לעצמו ואפילו ללכת לשבת איפשהו. לא ישאל אותי או את הילדים אם אנחנו רעבים, רק הוא נמצא. רק ביום שיש רבנו על זה. וזו לא הפעם הראשונה ולא השנייה. והוא לא מבין למה נעלבתי והתעצבנתי, הוא כולו היה נורא רעב וחשב על איך לפתור את הבעיה.
איפה יש דבר רגיש שחושב גם על זוגתו, יש כזה דבר? כמעט 10 שנים עם בן אדם שלא רואה אחרים ממטר, חשובה לו רק הנוחיות של עצמו, כשהוא רעב או עייף ואחד הילדים בא לבקש משהו הוא מתנפל עליו: ''עוף מפה, אני אוכל, תחזור אחר כך!'' ואני לוקחת ללב ובוכה ומתרגזת וזה לא עובר לי. נמאס! רוצה גבר טוב ומתחשב!

טור מעניין מאוד וכתוב היטב.

ל-1: אולי כי זוגיות זה לא אוטו. יש פחות רגשות שצריך להשקיע בשביל לבנות מערכת יחסים עם אוטו חדש מאשר עם בן זוג חדש, ובהתאם - עומק היחסים, עומק ומגוון הרגשות והזמן והאנרגיות שאת מבלה עם בן זוג הם קצת יותר עמוקים ורחבים מאשר עם האוטו שלך. הלא כן?

לא צריך להישאר עם אותו בן זוג עד המוות, והכותב גם לא אומר את זה. אבל כדאי לפעמים לנסות להישאר ולתקן, במקום לברוח מייד, כי יש מערכות יחסים ובני זוג ששווים את זה. וכי את לא רוצה למצוא את עצמך אומרת אחרי שקמת והלכת "מה עשיתי לעזאזל? ולמה? לאן מיהרתי, ולמה ברחתי?". לא תמיד תהיה לך האפשרות להקים מחדש מה שנהרס.

למה לא לבטל את מוסד הנישואין וזהו? להשאיר רק חוזה אצל עורך דין בנוגע לטיפול בילדים וברכוש?
ואז אם הזוגיות לא עובדת, פשוט קמים והולכים, ומחפשים זוגיות חדשה. מה רע?
מי קבע שצריכים להשאר עם אותו בן זוג עד המוות?
כשהאוטו מתקלקל, לעיתים לא שווה לתקן ,ועדיף לקנות חדש, לא?