בחיי שלא קראתי כלכך הרבה שטויות בהודעה אחת. הפסקתי לקרוא בהתחלה, אבל אז אמרתי טוב, נמשיך, ניתן לזה צ'אנס, אולי בהמשך כותבת המאמר תתייחס למקרים שונים אחרים ומגוונים. אבל לא כך היה הדבר. את מציגה כאן רק פן אחד של בנות ובעיותיהן ולא מציגה את שאר האופציות.
דבר ראשון, אולי את לא מאמינה באשפוז אבל אני יכולה לדעת בוודאות שיש כלכך הרבה בנות שאישפוז הציל אותן, וללא האשפוז הן היו, וסלחי לי על הבוטות, בקבר!!!
דבר שני, אני, כמטופלת, לא מסכימה עם שום מילה שלך. תהליך ההבראה מהפרעות אכילה הוא ארוך, כואב ומייסר. מה עוד שאני אף פעם לא הייתי חולה ברמה בריאותית מסוכנת. אז אם יש בנות שבמצב הרבה יותר גרוע ממני, ואני מטופלת יותר מ4 שנים כבר, כדאי שתחסכי במילותייך. בנות מטופלות שנים על גבי שנים. עוברות חשיפה, התמודדות וכאב בלתי פוסק.
ואני יכולה להגיד לך שכן, אמא שלי הרבה מאוד פעמים מקשיבה לאבא שלי ולמה שהוא אומר, גם מבחינה כספית, אבל אין היא מבטלת את עצמה (במיוחד שגם היא לקתה בהפרעות אכילה- ויצאה מהן אחרי מפגשים של 7 שנים בO.A.) היא עובדת, בועטת, חיה ואנרגטית. עושה את העבודה שלה על הצד הטוב ביותר, במשרה מלאה. היחסים בין הוריי הולכים על התייעצויות וללא התייעצות שלה עם אבא, או להיפך, הם לא מחליטים דבר. הם עבדו על זה, הלכו לטיפול זוגי, היא טיפלה בעצמה.
ההודעה שלך מאוד ספיציפית, ונוטה לתת לבנות תמימות לחשוב שזה ''קל ומהיר'' להחלים מהפרעות אכילה. איך את אומרת דבר כזה, בעוד את יודעת שהבעיה היא בלב, בנשמה, בשנים של הדחקה וחוסר סיפוק ?

הכתבה מגמתית מאוד, הטענה כי ה''א מקורן אך ורק ביחסים במשפחה ולא בתרבות הרזון או בדברים אחרים לא מבוססת דיה לדעתי. נראה לי שמתוך הדברים שהביאו מטופלות שלך לטיפול דגת את מה שהיה לך נוח להתאים לתיאוריה שלך.
אינני יודעת מהם אחוזי ההצלחה שלך, ואם הם מעולים כפי שאת מתארת, או עד כמה את מצויה בקשר רציף עם מטופלות בעבר כדי לטעון להחלמה מלאה, או ריפוי, כפי שאת קוראת לזה.
לא התייחסת בכלל לנקודה שרבות ממופרעות האכילה הן נפגעות תקיפה מינית כזו או אחרת.
אכן שליטה, או הרצון לשליטה עומד בבסיס ההפרעות, אבל לדעתי מוטעה לחשוב או לומר שהמקור הוא רק ביחסי הורים, כפי שאת מתיימרת להציג זאת.
דבר נוסף, אין לדעתי מקום להשוות בין אשפוז בכפייה לפיטום אווזים, והזדעזעתי מההשוואה. פיטום אווזים הוא שיטה אכזרית להגדלת הכבד באווזים (איבר יקר ומבוקש), תוך דחיפת צינורות היישר לגרונם של אווזים, בכוח, כדי לפטמם. אשפוז, מטרתו אינה שחולה בה''א אך יחזור למשקל נורמלי. כאשר הדבר נדרש, ואין אלטרנטיבה אחרת, כשחולה בה''א מצוי/ה באשליה חזקה של שליטה, ומסרב לאכול אין מוצא אלא להאכילו בכפייה, הדבר כרוך אולי בסבל, אבל הדבר משולב בטיפולים פסיכולוגיים וניסיון לרדת לשורשה של הבעיה, שאינו אוכל, בדיוק כפי שאת עושה, אלא שבזה עולה האישפוז על הטיפול שלך, משום שהוא אינו מסוגר כל כך בעמדתו כלפי מקור הבעיה.
לא ברור לי מדוע את מציגה עמדה מקובעת כל כך ביחס לסיבה לה''א, שהן הפרעות נפשיות, שבראייתי קשה לדעת מה הגורם או הגורמים שמעוררים אותן אצל אדם אחד או אחר.

לא מובן לי מה בדיוק המקצוע של הכותבת. הייתי שמחה אם אנשים שהם לא אנשי מקצוע לא יעסקו בטיפול, משום שנפש האדם שבירה.
לגבי ההכללות: לכל אדם יש את ההסטוריה האישית שלו ולכן לא ניתן לעשות הכללות. חבל מאד שמתייחסים אל בני אדם אשר מאד סובלים כאל אבחנות. טיפול נפשי הוא תהליך מאד עדין ומאד מאד מורכב. הלוואי שזה היה כ''כ פשוט.

כל ילדותי הייתי מלאת גזרה. בגיל העשרה התחלתי לאכול בלי הפסקה, ובלי להבין למה.והגעתי למשקל 100 ק''ג, וסבלתי לא רק ממשקלי והמראה שלי אלא גם מלעג סביבתי. על טל אור קבלתי המלצה מחברה, והגעתי אליה בלי הרבה תקוות.
היא אף פעם לא דברה אתי על אוכל או על משקל, אלא על משפחתי ורגשותי. היא לימדה אותי טכניקות
רגשיות ומחשבתיות שהיה לי קל לבצע, וירידתי במשקל היתה לחלוטין ללא סבל. כיום משקלי 55 ק''ג. אני ממליצה עליה בחום, לכל מי שמחפש פתרון אמיתי, קל ומהיר.

נראה לי קצת מוזר שרוב המקרים של בעיות אכילה שאני מכירה לא עונים לדפוס המשפחה שייצרת. אולי ישנו אחוז קטן שעונה על הדפוס, אבל בלתי אפשרי ובלתי אתי ליצור כזאת מסגרת ולהכריז עליה בבטיחון רב שכזה. אחותי היתה אנורקסית שנתיים שלמות, ודווקא היא היתה רחוקה מלהיות הילדה הטובה שקל לשלוט בה. מגיל מאד צעיר היא עשתה מה שהיא רצתה, והמחלה שלה הרחיקה את המשפחה וההורים ולא היתה ה''דבק'' כמו שציינת. מה גם שממש לא גדלנו במשפחה עשירה או אמידה מאד, אבא שלי ממש לא ''חנק'' את אמא שלי, ואמא שלי רחוקה מלהיות האשה הקטנה בבית.

אההה ועוד דבר- אנורקסיות לובשות בגדים גדולים לא כדי להסתיר את הרזון שלהן כמו שטענת, אלא פשוט כדי להסתיר את הגוף השמן שהן רואות במראה- תדמית שלגמרי מנותקת מהמציאות. תשאלי כל אנורקסית איך היא מגדירה את הגוף שלה והיא תגיד לך שהיא שמנה ושהיא רוצה להוריד כך וכך קילוגרמים ושיש לה תחת/ירכיים/בטן ענקיים

הייתי בולימית 10 שנים ואחרי אשפוזים עם דלקות גרון ועוד רעות חולות אחרות הגעתי לטל, אחרי שתי פגישות עם טל הפסקתי להקיא והתחלתי להחלים הדלקת בגרון נעלמה וההקאות לא חזרו מאז כבר 5 שנים. מומלץ בחום.

אני מנהלת בכירה בחברת היטק ומרוויחה הרבה יותר מבעלי. אני רחוקה מלהיות נשלטת ואו רמוסה על ידי בעלי ושנינו נושאים בעול החינוך והפרנסה בשווה וביחד.
יש לנו שתי בנות, האחת בולמית והשניה אנורקטית בהתאמה.
שתיהם בוגרות מגמת אמנות - ריקוד בבתי ספר יוקרתיים בתל אביב
ואת גבירתי נראת לי הרבה פחות רוחנית מגרידית שמצליחה באמצעות עורכים כסילים לקבל פרסום חינם בנושא שאינך מתקרבת להבנתו.
הדעתנות והסטיגמציה הם נחלת דלי השכל ואת מדגימה זאת בהצלחה מירבית. אני מאחלת לך הרבה בנות ובנים עם הפרעות אכילה במשפחתך, שתהיה לך פרנסה לרוב.

כבר חצי שנה, אני משלימה עם זה שאני אשה וצריכה את האוכל על מנת לשרוד ללא כאבים (גב, שחלות, רחם).
לולא ההומאופתית שלי הייתי עוד שנים מתוסכלת מכל ביס נורמלי.
חלק גדול מהבעיות שציינת הן בהחלט לא תקפות במקרה שלי (הורי גרושים מגיל מאד צעיר שלי).

אני ממליצה בכל פה על הטיפול הזה שגרם אוטומטית לסוף הדרך הזו שלי.

אלוהים אדירים! כמה פשטנות כמה שטחיות וכמה תוויות! הדבר הראשון בלהיות מטפל הוא לראות את האדם מולך לא רק בתור אבחנה ובטח לא בתור סיפור החוזר על עצמו. אנחנו לא מדע מדויק!
איך את לא מתביישת בעצמך לפרסם מאמר כזה בתור מטפלת? על כל החוסר שבו?

כמי שסבלה בעבר מהפרעות אכילה, אני כמובן מסכימה עם תיאורך את תחושת חוסר השליטה של הנערה בחייה ובבחירותיה, וכן- עם חשיבות טיפוח ההורה הפנימי בנוסף לילד הפנימי.
עם זאת, אני מרגישה שאת מציגה את הדברים בצורה מופשטת, כוללנית ומוחלטת מידי.
נראה כאילו את מציעה פתרון מהיר, לדברייך- פתרון ש''תוצאותיו ניכרות מיד'', כשבפועל- אין זה כך. טל, לצערי א י ן פתרון אינסטנט. פיתוח תחושת עצמי ,ההכרה ברגשות ובחסכים וטיפוח היכולת לשהייה עמם, יצירה של מרחב פנימי , הרחבת יכולת ההכלה, טיפוח ההורה הפנימי , ועוד תהליכים מבורכים אחרים, הם, ת ה ל י כ י ם ולא מתג שמדליקים. הצגתם ככאלו- מכעיסה ומעוררת שאלות. בנוסף, עצם התיאור המשפחתי לפיו האם כנועה והאב שתלטן נשמע יותר כמו תיאור מקרה ופחות כמדגם מייצג, וחבל. יש נשים רבות שיכולות היו להזדהות עם הכתבה אך משפחתן איננה עומדת הקריטריונים אלו. קיימים הרכבים משפחתיים רבים אחרים שיכולים להוביל להפרעות אכילה.
אני מקווה שהצגת את הדברים בצורה קיצונית ואפילו השתמשת בתמונות קיצוניות ומאוד לא מייצגות רק כדי לעורר עניין, ולעודד חשיפה לשיטת ריפוי שונה מהשיטות המסורתיות שאיתן את לא מסכימה. אגב, גם כאן את מציגה לדעתי את הדברים בצורה שאיננה מדויקת שכן- לא הייתי בוחרת לתאר קשר טיפולי כ '' יוצר תלות מתמשכת בין שני מבוגרים על בסיס קבוע''. אני ממליצה לך לעיין בספרו של פרופ' בכר ''הפחד לתפוס מקום'' המתאר גישה טיפולית מאלפת.

בצעירותי הייתי בולימית במשך כ-10 שנים ומודל האם השלטת בחיי לא מתאים לחלוטין לחוויה שלי, נהפוך הוא- הבחירה שניתנה לי , החופש והעצמאות להם זכיתי הם שעוררו זאת. גם איזשהי בעיית כסף מעולם לא עמדה על הפרק-חיינו טוב ממה שהיה ואף פעם לא היה יותר מידי.
יכול להיות שזו מחלה משפחתית אבל כל מקרה והסיבות שלו. אולי בגלל זה גם הצלחתי בכוחות עצמי לצאת מזה, בלי שאף אחד בעולם יידע שחוויתי חוויה כ''כ טראומטית.

ובכן על פי המודל הגאוני שגילית אם ניקח מהאב את השליטה''המוחלטת'',נאפשר לכל עקרות הבית המתוסכלות לפתח קריירה מפוארת,לא נאפשר לאבא להטיף מוסר בזמן שהוא נותן כסף,שפשוט ישלם וישתוק,יפטרו כל הבעיות.הייתי ממנה אותך לשרת הבריאות.

הכרתי כמה וכמה מקרי אנורקסיה ובולימיה של נשים שבאו ממשפחות שממש לא ממלאות אחר הדפוס שציינת. גם תכונות האישיות של נשים אלה היו אחרות לגמרי מאלו המצויינות בכתבה.
אני לא חושב שמישהו עדיין התקרב להבנת התופעה גם לא מבחינה קוגנטיבית וגם לא מבחינת מאפייני אישיות. כל מה שנעשה עד היום היו מחקרים שחלקם אומנם ''מובהקים'' אך אף אחד לא הביא להתקדמות רצינית בהבנת המחלה ולגבי דרך ההתמודדות הנכונה איתה.