התמיכה של הסביבה המיידית, בעיקר הבעל או ההורים הכרחית, למרות הקושי. גם הם צריכים תמיכה. זה קשה באופן קיצוני כשזה קשה, אבל זה חולף. חשוב לתת לאישה לגיטימציה שמצבים כאלו קורים ואין לה שום אשמה בכך. לנסות להוריד חרדה ברכות - אם זה העניין הראשי, ולא תוך זלזול בתחושות האם שאינן מציאותיות. טיפול תומך ותרופתי גם יחד, להימנע ממטפלים שמסתייגים מטיפול רפואי, זה רק מחליש. יש המון שרלטנים בתחום הטיפולי שאינו פסיכיאטרי, חפשו מטפלים עם נסיון ספציפי בתחום.לכי עם התחושות שלך: אם את מרגישה שאת צריכה השגחה של הסביבה הקרובה - אל תתביישי לבקש וגם תרגישי חופשי להפסיק זאת. הקשר לילד לא נפגע אם אח''כ יש המשך הורות תקין.לנסות להימנע מאנשי מקצוע ששופטים אותך לשלילה, אם זה אחיות טיפת חלב (כמובן שלא כולם) או מדריכות הנקה. קבלי שירות רק מאנשים שמבינים ואמפטים למצבך. הדיכאון לא אומר דבר עליך, על כוחות ההתמודדות שלך או על המוטיבציה שלך להחלים. צאי מחוזקת בסוף הסיטואציה: עברת את זה בשלום בסוף! אם את מרגישה שאת 'מאבדת את זה' ועוברת גבול שאין לך עליו שום שליטה, אל תוותרי ותיידעי מישהו. בהצלחה.

לכל הנשים לאחר לידה, לכו לבדיקה ותבררו האם אתן סובלות מדכאון אחרי לידה. יש טיפול ואפשר להרגיש טוב, אפשר להגיע למצב של אושר ולהנות מהילדים.
אל תזניחו את עצמכן. אתם פוגעות בילד, בבעל, בקשרים חברתיים ומשפתחיים ובעיקר בעצמכן.
טיפול דרך קופת חולים יותר זול, ויש רופאים ופסיכולוגים מצוינים.

לצערינו ככה נראים פני הרפואה הציבורית.
תורים ארוכים, צוות פסיכיאטרי שיש לו 20 דק' למטופל, ובמקרה שלי טיפול מפוספס ולא מקצועי.
קבלו המלצות מאנשים קרובים ולכו לאבחון לרופאים פרטיים.
לא לזלזל ולומר זה יעבור.